לאחרונה ראה אור הספרLeib Glantz - The Man Who Spoke to God (לייב גלאנץ – האיש שדיבר עם קונו), מונוגרפיה מונומנטלית על החזן הדגול, שחוברה על ידי בנו עזרא (ג'רי) גלאנץ.עזרא עצמו ביקר בארץ לפני כחודש וקיים סִדרה של הרצאות לקידום הפצתו של הספר ובעיקר להעלות קווים לדמותו בפני המאזינים, אשר רובם לא הכירו את "החזן שהקדים את זמנו", אלא התוודעו ליצירתו הליטורגית באמצעות האזנה לתקליטים, לקלטות, לתקליטורים ולכל כלי התקשורת האלקטרוניים שמעליהם נישא קולו הערֵב.
לייב גלאנץ הגיע לארץ מארה"ב בקיץ תשי"ד (1954),לאחר שהוזמן על ידי הנהלת בית הכנסת "תפארת צבי", המתנוסס לתפארה עד היום ברח' הרמן כהן בתל אביב, לשמש בו חזן ראשי במשך כל השנה. היה זה מעין אירוע מכונן לגבי, שהשפיע רבות על זיקתי לחזנות בהיותי נער צעיר ימים. אך לא רק לדידי: אפשר לומר בלא היסוס, כי גם הציבור התל אביבי, וזה הדתי בפרט, חש בעליל את רוח הפסוק "ותהום כל העיר" לקראת בואו של לייב'לה לארץ. אף העיתון דבר, עיתון פועלי ישראל ובטאונה של ההסתדרות הכללית, לא פסק מלהלל ומלשבח את האיש ששמו הלך לפניו בכל העולם היהודי, ונישאוֹ מעל כל החזנים דאז.
גם אני "נשאבתי" לאווירת התכונה שאפפה את ציבור שוחרי החזנות ואת לבי אף פקד שמץ של "גאוות יחידה", שהרי בית הכנסת "תפארת צבי" שכן קרוב ביותר למקום מגורי ונמניתי עם מתפלליו הקבועים.
כבר בשעות המוקדמות של ליל הראשון הסליחות הראשונות הוצבו סדרנים בשערי בית הכנסת; שהרי זאת לדעת: אם בשנים קודמות לא הקפידו כל עיקר על כניסת המתפללים, הפעם כל מתפלל קבוע שקנה מקום קיבל כרטיס שהוצמדו לו 16 תלושים – כמניין הפעמים שעתיד היה החזן הראשי להתפלל במשך חגי השנה (לא כולל שבתות רגילות, כמובן) – ובלעדיהם לא הותרה הכניסה.
הגעתי לשערי בית הכנסת כחצי שעה לפני המועד שנקבע לתחילת הסליחות ולא האמנתי למראה עיני – המון רב צבא על השערים כשכולם משתוקקים לשמוע את רינתו ותפילתו של החזן המהולל בהופעת הבכורה שלו. איכשהו הצלחתי לעבור את משוכת הקהל ו...הסדרנים, ומצאתי את עצמי ניצב בהיכל בית הכנסת שכבר היה מלא מפה לפה וזרח באור יקרות בציפייה לרגע הגדול, שבו יפתח גלאנץ, לראשונה במקום כהונתו החדש, את פיו בתפילה ובתחנונים.
בכותל המזרח יכולתי להבחין בכמה מראשי המדינה דאז ומכובדים אחרים, שטרחו ובאו אף הם להתענג מקולו הערב של החזן. זכורני, כי ביניהם היו יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק; שר החוץ, משה שרת; ראש עיריית תל אביב- יפו, חיים לבנון; שר העבודה, מרדכי נמיר; חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ולימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר; דוד זכאי, עורך דבר; הסופרים אליעזר שטיינמן ושלום אש (כל אלה היו ידידיו הקרובים, ויסלחו לי אלה – וכולם שוכני עפר - שלא נקבתי בשמם, כי סוף סוף מדובר באירוע שהתרחש לפני 56 שנה...).
בשעה 10 הושלך הס ומחדר צדדי יצאו תחילה חברי המקהלה ובראשם המנצח שלמה גולדהור*, ומיד לאחר מכן הגיח לייב'לה במלוא הדרו כשהוא עוטה גלימה ומצנפת בצבע שחור ועטוף בטלית ועלה בצעדים זריזים אל הבמה. אמירת הסליחות הוקלטה על ידי קול ישראל ושודרה במוצאי השבת שלאחר מכן. ולמה לא בשידור ישיר? שכן מסורת היתה מימים ימימה כי בשידור ישיר מועברת תפילת הסליחות הראשונות מבית הכנסת הגדול בתל אביב.
"אשרי יושבי ביתך", פצח גלאנץ בניגונו הידוע, כשהמקהלה מלווה אותו בעוז ובחדווה, אם בשירה אם ברספונסים, לאורך כל התפילה, והקהל מתמוגג מנחת פעור פה, בבחינת "והאיש משתאה...מחריש".
גלאנץ הקפיד מאוד על השקט וכל אימת שנשמעה באולם ולוּ אִוושה קלה ביותר, פסק מזמרתו, נשען על הפודיום והחריש עד ששב ושרר הס באולם.
למחרת, ובמשך החודשים שלאחר מכן, הגיבו עיתונים רבים על תפילתו: "מהפכה בעולם החזנות", "החזן שהקדים את דורו", "בתפילתו צר גלאנץ דמות יהודי מעונה השופך שיח לפני קונו", "ה'זאגער' שהפתיע", "ה'גרינער בּוי' היכה שוב" ועוד כהנה וכהנה דברי שבח והלל ליצירתו של גלאנץ, שהפכה לשיחת היום בקרב ציבור שוחרי החזנות בארץ כולה.
גם מתפלליו היום-יומיים של בית הכנסת זכו ליהנות באמצע השבוע מקורטוב שירתם של החזן ומקהלתו. בכל יום ב', בשעות הערב, התקיימה חזרתה הקבועה של המקהלה, ולפני קונצרטים ואירועים מיוחדים – גם פעמיים בשבוע. נהגנו לשבת סמוך לפינה שבה התכנסו החזן ומשורריו ולעקוב אחר הנחייתו של גלאנץ. כך, למשל, במעמד זה שמעתי לראשונה את יצירתו הייחודית והכובשת "אנא בכוח", המהדהדת עד היום באוזני כל אימת שאני מגיע לתפילה זו. לדעתי, זו אחת היצירות המייצגות את גישתו האופיינית של לייב'לה לעולם הליטורגי-חזני, בהציגו באמצעותה את צקון רחשי לבו היותר אישיים של "האיש שדיבר עם קונו".
היכרותי האישית עם החזן הדגול נעשתה קרובה יותר עת נעשיתי רֵע לבנו עזרא (מחבר הספר הנ"ל) וכך נמניתי עם באי ביתו. מדי שבת למדנו יחד פרשת השבוע, כשגלאנץ עצמו התעניין מדי פעם בנאמר על ידנו ומוסיף רעיונות משלו. לעתים אף הרחיב את היריעה בשיחה על חזנים וחזנות ובהזדמנות אחת אף הפטיר: "נו, אבריימל, ביסט געוואָרן שוין מוזיקאליש"? (האם כבר נעשית מוסיקלי?).
אי אפשר שלא לציין את מאמציו הבלתי-נלאים של גלאנץ לטהר את השירה הליטורגית ממקורותיה הזרים. כך, למשל, לא היסס לצאת חוצץ נגד "התאזרחותה" של נעימת "מעוז צור" הידועה והפופולרית, בטענה כי אינו אלא לִיד (Lied) כנסייה גרמני מימי הביניים! ולכן הציע לחן משלו, יהודי באופיו, לפיוט, אך לדאבון לב עד היום הדבר טרם הופנם בקרב הציבור, וחבל. גלאנץ אף השיב את עטרתם של פיוטי ארבע הפרשיות ליושנה בכך שחיבר להם לחן המיוסד על אדני הנעימות המסורתיות ובהקשר זה יש להזכיר את לחנו לפיוט "דודי זכור לי שקלי עפרון" לשבת שקלים, המשמש פרדיגמה לכל הפיוטים מסוגה זו לאותה שבת ולאלה של שבת פרשת החודש. ומי יתן ונשוב אי פעם לומר את הפיוטים הללו כבימים ימימה ולא יהיו אלה אך כתובים בסידורים כאבן שאין לה הופכין! ועל כולם נזכיר את יצירתו המופלאה "שמע ישראל", שנהייתה זה כבר אבן הראשה במעגלי הרינה והתפילה.
לייב גלאנץ שימש חזן ראשי בבית הכנסת "תפארת צבי" עד שנת תשכ"ג, לאחר שההנהלה החליטה שלא לחדש עמו את החוזה בשל קשיים תקציביים. אלא שהוא לא ראה בכך סוף פסוק לפעילותו הענפה. הוא ייסד את בית הספר לחזנות בעיר תל אביב שהעמיד תלמידים הרבה, אשר רובם שימשו שליחי ציבור בקהילות השונות בארץ ובעולם. ביניהם יש לציין את החזן העולמי ר' חיים אדלר, שנבחר לאחרונה לשמש במשרה הרמה של חזן בית הכנסת הגדול בירושלים.
גלאנץ נפטר לבית עולמו בי"ד בשבט תשכ"ד, והוא בן ס"ה. זכורני, כי שמעתי את הבשורה המרה בחדשות קול ישראל ואני ניצב על משמרתי כחייל באחת מיחידות צה"ל בדרום הארץ. ביקשתי ממפקדי רשות מיוחדת לצאת לתל אביב כדי להשתתף בהלוויה ונעניתי מיד בחיוב. עלה בידי להגיע לבית הכנסת "תפארת צבי", שממנו יצאה ההלוויה, ממש בדקות האחרונות, וחשתי בעליל כי בכך השלמתי את מעגל הקשר המיוחד שנרקם ביני ובין אחד החזנים הדגולים שטבע את חותמו הייחודי לא רק על חזני דורו, אלא גם על אלה שעמדו, ויעמדו, לעם ישראל בדורות הבאים בכל אתר ואתר.
*כיום משמש גולדהור יבדלח"ט מנצחה הקבוע של מקהלת החזנים "שירת ישראל" הירושלמית.
עד כאן ציטוט המאמר.
מאמר זה פורסם בגליון תמוז תש"ע של הביטאון "חודש טוב" הרואה אור ע"י ביהכ"נ המרכזי בשכונת בית הכרם בירושלים.
אגב, למי שאינו יודע, כותב המאמר "אבריימל" (אברהם שלוין) אכן נעשה מוזיקלי ומשמש כחבר במקהלת החזנים "זמרת-י'ה" הירושלמית בניצוחו של ד"ר אורי אהרן וכן כחזן קבוע בימים נוראים ברומניה.
תוקן על ידי JJ888 ב- 09/06/2010 06:51:21
