ח. אדלר סיפורו של חזן
החזן משה קראוס חזן ראשי ראשון לצ.ה.ל.
את החזן משה קראוס ראיתי ושמעתי בפעם הראשונה בבית הכנסת "בית ישעיהו" ע"ש הרב האדמו"ר החלוץ רבי ישעי'לה שפירא זצ"ל מפיאסצנא ברחוב צ'לנוב פינת לוינסקי בתל-אביב בתפילת ערבית ליום העצמאות בשנת תש"י או תשי"א. הייתי אז קטנטן אבל הצטרפתי לאבי, דודי ועוד חובבי חזנות לתפילה חגיגית זו. אני זוכר שכבר אז הייתי דבוק בעולם החזנות והשתוקקתי לשמוע כל חזן וחזן. מה שנשאר לי מהתפילה הזאת עד היום הוא הפרק שנכרת בזכרוני "אמת ואמונה" שלאחר "קריאת שמע" עם כל הדרמטיות החזנית והקולית של החזן קראוס. אני זוכר את הנעימה-הפזמון "אמת ואמונה כל זאת" שאמר לאחר כל משפט בקטע תפילה זה, שחזר ושר שוב את ה"אמת ואמונה כל זאת". החזן, לא הרים ידיים לקהל כמו שעושים חזנים אחרים ברמיזה לקהל שיצטרפו לשירה, הוא עמד בתפילה כ"לולב ישר", לא התנועע, אבל הקהל מעצמו הצטרף ספונטנית לשירת "האמת ואמונה" בשמחה, בשל הטעם המיוחד למנגינה זו והתפילה שיצאה מלב החזן בפרק זה. אני מודה שכשאני אומר לפעמים את ה"אמת ואמונה" אני חוזר על אותו פזמון ומנסה להיזכר ולומר מאותה חוויה שחוויתי אז.
היה זה במלאת שנתיים או שלוש למדינת ישראל. החזן קראוס אוד מוצל מאש, פליט השואה, שהיה ניכר בתפילתו ואמירתו כל מילה ומשפט שאמר . הדיקציה שלו, מאד מיוחדת וחדה. "כי הוא ה' א-לוקינו" בהדגשה חזקה,הפסקה, ובהמשך "ואין זולתו"בפיאנו "פייד אאוט" שמרכז את השומע. "ואנחנו ישראל עמו". "הפודנו מיד מלכים" וכו' וכו'. לאחר שנים (עוד אכתוב עליהם לקמן) בפגישתי עמו, אמרתי לו שאני זוכר את תפילת ליל יום העצמאות הזו, מיד שיחזר לי תפילה זו והסביר לי מה היו רעיונותיו ומחשבותיו בתפילה זו.
לאחר תקופה ניכרת בתפקיד החזן הצבאי הראשי התבקש החזן לעבור ליוהנסבורג שבדרום אפריקה, לשם הוזמן לכהן כחזן בית הכנסת הגדול והיוקרתי שבאיזור "אוכספורד".
החזן משה קראוס, יהודי פיקח וממולח, כל מילה שלו שקולה ומדוייקת, מדבר בשקט ואת שיח דיבורו, צריך להבין... בריב הראשון שהיה לחזן עם רב הקהילה -ובדרך כלל דבר זה שכיח בין רבנים וחזנים- העמיד החזן קראוס את הרב במקומו ואמר לו: אתה! רב הקהילה. בבית הכנסת, בתפילה, אני הוא זה שקובע! הקהילה שלך, בית הכנסת שלי.
לחזן קראוס היה גיס, אח אשתו הליידי, כן! ליידי ואישיות בפני עצמה הגב' רבקה תחי', שהיה אדם משכיל וחסיד בעל משפחה נכבדה רבי דוד דויטש ז"ל, מחנך דגול בביה"ס "סיני" בתל-אביב. רבי דוד (ז"ל) זה המליץ בפניו עלי. בביקורו של קראוס בישראל. בתקופת הקיץ של שנת תשכ"ט הוזמנתי לראיון אצלו בחדרו שבמלון "פארק" שהיה אז בית מלון חדש ואכסקלוסיבי מיוחד ברחוב המלונות כיום, רח' הירקון בתל-אביב. ואכן לימים הנוראים תש"ל הוזמנתי לעבור לפני התיבה ב"הוברפלור" היינו: באולם הסמוך שליד בית הכנסת הגדול שם עבר לפני התיבה החזן קראוס עם קהל שמנה קרוב ל1500 איש ואישה בבית הכנסת וב"עזרת הנשים" בקומה העליונה והמקום אינו מספיק לכל אנשי הקהילה, אזי, באולם הסמוך לביה"כ ב"הוברפלור"מתפללים כמה מאות נוספים וצריך להביא חזן נוסף. אז החזן קראוס הביא אותי. זו היתה לי נסיעתי הראשונה אל מחוץ לארץ.
את המברק מהקהילה לאישור קבלתי כחזן לימה"נ קבלתי מהקהילה בערבו של "תשעה באב" זמן מועט לפני הסעודה המפסקת והיה לי ת"ב זה בבחינת "קרא עלי מועד..." כנאמר בקינות.
נסעתי לפני שבת סליחות ראשונות עקב זה שהייתי צריך ללמוד את החומר לשירה עם המקהלה ששרתי עמה ב"הוברפלור" כי מקהלת ביה"כ לימים הנוראים הורחבה וגדלה כדי שתוכל להתפצל חלק אחד גדול לביה"כ הגדול והאחר לביה"כ הנוסף. במטוס "אל על" נתוועדתי לעוד מספר גבוה של חזנים שנסעו גם לעבור לפני התיבה בימה"נ בדרום אפריקה. נחתנו. ב"שדה התעופה" היתה לי "קבלת פנים" מאד חמה מצד ראשי הקהל בקהילת "אוכספורד" זו, כמובן החזן קראוס בראש. לאחר הסידורים השונים הובאתי אחר כבוד במכוניתו המהודרת של החזן קראוס לביתו. הדירה היתה מצוחצחת ומלכותית כיאה לחזן מיוחד ובעל רמה שכמוהו. בעלת הבית, רעיתו שכבר הזכרנו הליידי הגב' רבקה לבית דויטש (אביה תלמיד חכם מופלג שהיינו מתפללים יחד באותו שטיבל של חסידי גור) קבלה את פנינו בחן ובהדר. בדירתם היו שכיות חמדה ו"יודאיקה" מענינת, תוך שאני מתבונן בהם הכינה סעודת צהריים ברמה יוצאת מהכלל. המארחים הראו לי את חדרי וכו' וכו'. יש לציין כי הזוג קראוס היו מארחים נפלאים וגדולים, כל מי שבא בשליחות מטעם מוסד כלשהוא מהארץ או מחו"ל מצא בביתם את ביתו הפרטי שלו, אש"ל שלם בלי לשלם.
בשהותי בביתו עד למחרת יוה"כ היה לנו הרבה זמן לדבר על חזנות והוא זה דוקא שהוביל ומצא תמיד נושא "חזנותי" לשוחח עליו והיה עמקן מאד. קראתי לתקופה הזו "ירחי כלה" שלי בחזנות. מי שמאזין לקטעי התפילות והשירה של החזן קראוס, שומע את הדיקציה-ההיגוי הנכון(כבר הזכרנו), את הרזונטורים הנקיים שלו, הפאלסטו המיוחד ועל כולם הרגש העצום בתפילותיו, וחשים את השיח שלו לפני רבון העולמים. אחרי ראש השנה ביקר אצל רופא אף אוזן וגרון ושמח לשמוע שמיתרי הקול שלו וורודים כאילו לא התאמץ כלל בתפילות בימי ר"ה. בין כסה לעשור קראוס לקח אותי לביקור אצל חזנים מהדור הקודם החזן מנדל שכטר שגר בבית אבות ומקודם היה חזן בקהילת פרקווי-גרינסייד יוהנסבורג ומלפנים חזן ראשי בצ'רנוביץ ובוקרשט הוא היה אחיין של פיניי ספקטור המפורסם מבויאן ומריז'ין. ביקרנו בבית החזן שלמה מנדל מקרקוב, סרנו למשרד הגאון הרב אלוי שהיה האב"ד דיוהנסבורג וכן לבית הרב הראשי ליוהנסבורג שזוכר אני עד היום שהיה לו כלב גדול וגבוה בחדר הסלון שלו והפחיד אותי מאד. השתתפנו בתפילת ה"סליחות הראשונות" של החזן אליהו גרינבלט בבית הכנסת באיזור שהיה נקרא "סידנעם היילנדס נורט" שהיה בזמנו שם חזן. בביה"כ גדול זה, היה המקום היחיד אז בעיר שנאמרו ה"סליחות הראשונות" וכמובן כל חזני העיר באו לשמוע ו"לבקר"... משה שטרן נ"י, שמואל לרר ז"ל בעריל דויטש ז"ל חזן באיזור חרדי מאד שנקרא "יובל", דוד הס נ"י שהיה חזן בפארק וויו גרינסייד אוניו, מיכאל דוידוביץ ז"ל ועוד חזנים.
בבית כנסת אחר שנקרא "בית המדרש הגדול" היה מלפנים הגאון הרב קוסובסקי הרב הראשי הראשון ליהדות דרום אפריקה. בהיותו בפולין הוא היה תלמיד חבר לבעל ה"חפץ חיים". ומסופר עליו ששאלו אותו איך רבי יוסי בן קסמא (פרק ו' באבות) לא הסכים ללכת להיות רב במקום שאין תלמידי חכמים באמרו" אפילו אם יתנו לי בית מלא כסף וזהב איני דר אלא במקום תורה" ואיך אתה הסכמת לצאת מליטא ופולין שהיתה בהם תורה ויראה ובאת למדבר הזה בדרום אפריקה? והוא ענה בפשיטות, כנראה שלרבי יוסי בן קסמא בזמן שהציעו לו את המשרה, לא היתה אשתו עמו... הרב קוסובסקי שראה בשבת הראשונה את היהודים באים לבית הכנסת במכוניות, כל אחד איש וביתו באו, נשא דרשה בנושא איסור נסיעה בשבת במכונית. התוצאה היתה בשבת הבאה היהודים התמימים שמעו בקול הרב שאסור לנסוע בשבת במכונית והם אכן לא הגיעו לבית הכנסת מחמת המרחק הרב שהיה להם להגיע לביה"כ ולא היה לרב מנין לתפילת שבת. ההמשך ידוע...
בערב יום כיפור לא אכל החזן קראוס וכמעט לא טעם דבר, מהטעם שיהיה גופו קל ונקי לעבור לפני התיבה בליל "כל נדרי". במשך הימים ששהיתי בביתו איני זוכר את החזן קראוס עורך פיתוח הקול לעצמו כמו שחזנים אחרים עושים וצועקים ואעפ"כ בבית הכנסת היה קולו צח ונקי פרפקט.
בית הכנסת "אוכספורד" שם כיהן החזן קראוס כ-14 שנה היה המילה האחרונה בבנית בית כנסת. הדור ויפהפה. בימת הקריאה בתורה היתה בצד הדרומי של בית הכנסת כשהפנים אל מול ארון הקודש שהיה בקיר הצפוני כי מתפללים אל ירושלים שמצפון לד. אפריקה ושורות ספסלי בית הכנסת היו אלה מול אלה היינו: מזרח אל מערב ומערב אל מזרח. פעם נוספת הוזמנתי לבית כנסת זה למלא את מקומו של החזן קראוס בבית הכנסת הגדול מ"פסח עד אחרי שבועות" והיתה לי בעיה איך אני ככהן אוכל לעלות לברך את הקהל בברכת בני אהרן הכהן ביום טוב, כשכל הכהנים עולים לדוכן לרחבת ארון הקודש בצפון ביה"כ ופניהם אל העם לצד דרום ואני מצד השני של בית הכנסת בצד הדרומי רחוק מהם מן הקצה אל הקצה.
הרמנו טלפון להגאון הרב ש.י. אלישיב שליט"א לשאול איך לנהוג. וענה: בפשטות "אם החזן הכהן פניו כלפי העם, יכול לברך ממקום עמדו". הכהנים, הסתובבו בברכתם "לברך את עמו ישראל באהבה ואילו אני לא הייתי צריך להסתובב כלל כי אני בכל עת התפילה הייתי עם הפנים כלפי העם, מדרום אל ירושלים. רב הקהילה נחמן ברנרד אמר לאחמ"כ בדרשתו כי היום, בחג, שמענו ברכת כהנים סטריאופונית...
הוא היה אומר:החזן קראוס היה אומר. לא להשביע (ש' שמאלית) את הקהל ולתת להם את כל חפצם. להשאיר אותם רעבים לעוד פעם, לפעם הבאה. להפתיע את הקהל. לא להרבות בפיצוצים גבוהים, להתחיל להוביל את הקהל כאילו אני הולך לתת, אבל חוזרים חזרה לנמוך וככה עוד מספר פעמים ורק כשהקהל מיואש מטון גבוה, אז לתת אותו כן.
בערב ראש השנה כרגיל רציתי ללכת ל"מקוה" כדי לטבול לטהרה לקראת היום והתפילות שהנני שליח הציבור. ובקשתי ממארחי החזן קראוס שנלך או ניסע יחד במכוניתו ל"מקוה". והוא אכן הביא אותי למקוה שבשכונה החרדית-ייקית "שומרי הדת" ב"יובל" ואמר לי כנס לחצר פה ומשם תמשיך ותמצא את הדרך. שאלתי אותו, אתה לא בא גם כן? ענה לי "אני טובל בתפילה". האמת לא הבנתי אותו ורק אחרי שנים עמדתי על דעתו והבנתי מה זה "לטבול בתפילה". איני יודע אם קוראי הכתבה הזו יבינו מה זה לטבול בתפילה אבל עלי אומר, "אשרי" שאני יודע מה זה לטבול בתפילה.
במוצאי שבת תשובה בשכונת "יובל" הנזכרת, הביא אותי החזן קראוס למאן דהוא צעיר שיושב בחדר קטן ד' אמות על ד' אמות מלא ספרים מהרצפה ועד התיקרה (איני זוכר שמו) אברך זה ישב ספון על ספרים עם שטרימל ובבגד "זברה" ירושלמי וגרטל סביב מתניו יושב ולומד בעיון, בקושי היה לו זמן לתת לי שלום עליכם ויהי הדבר לפלא בעיני.
קראוס אהב את הדרת הטכס. איך שהוא עמד ליד דוכן דרשת הרב (פולפיט בלע"ז) ואמר עם הס"ת "שמע ישראל", "אחד הוא א-לוקינו" והגדיל לעשות כשהרים את ספר התורה במילה "ונרוממה" שמו יחדו, זה היה מדהים. אח"כ כשהלך עם הספר תורה לעבר הבמה היה מחזיק את ספר התורה כנס הדגל. ההליכה האיטית המיוחדת הטלית והעטרה קשורה לו מלפנים, ואח"כ בהכנסת הספר תורה ב"מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" בלחן שלו והמקהלה שרה ואומרת אחריו את הפסוק הבא. איך אומרים באנגלית זה היה "אמייזינג".
החזן קראוס היה פדנט פדנט. הוא נשא מאבן מיוחדת בכל שרוול בחולצתו חפט בצורת "שני לוחות הברית" כשהמסגרת שחורה והלוחות בלבן. אמרתי לו שהוא נושא את הלוחות הראשונות וגם את השניות... סרט העניבה שהלך עם הקיטל בימיה"נ, הטלית והעטרה שהיה מונח עליו כאילו זה היה תפור עליו ממש. זוהר ובוהק היה בעבודת הקודש שלו- התפילה.
כמעט בכל סעודות החג היו לזוג קראוס אורחים מסיבים לשלחן שהיה עגול כשכל אחד היה מרגיש כאילו הוא יושב "בראש השלחן", אורחים אלה היו כמובן ה"הי סוסייטי" של הקהילה והחזן קראוס מוביל את נושאי השיחה. בשבת תשובה היו אורחיהם הרב פרופ. י.ל.רבינוביץ מלפנים הרב הראשי לד. אפריקה ורעיתו הרבנית, ליום הכיפורים התארחו אצלהם רב אחר ורעיתו שאיני זוכר שמם. כנזכר לעיל, אנחנו סעדנו את הסעודה המפסקת בלי המארח החזן קראוס.
את ההרגשה של "בית החזן" לא רואים היום אצל החזנים בביתם. אצל קראוס כל מי שבא וביקר אם לבד בפרטיות או בחבורה היה חש כי פה בית החזן. הוא אמר עוד: להיות חזן ולהתקדם בחזנות כ"מי יעלה" זה לא קונץ. כל אחד יכול לעלות. להיות חזן ב"ומי יקום" מי החזן שישאר תמיד בעמדתו החזנית הגבוהה זה יותר קשה.
כיום החזן משה קראוס בגיל הנושק ל- 90 חזן בימיה"נ בבודפסט ב"קהל יראים" וגר באוטבה – קנדה קיים את ה"ומי יקום" לכל אורך ורוחב המילה והמשמעות, עד היום כשמדברים אתו בנושא התפילה והחזנות אין ידען יותר גדול ממנו. רק לאחרונה ראינו אותו פה בפורום מוסרט כשהוא עושה "נענועים" מיוחדים ומענינים בלולב והאתרוג בחול המועד סוכות השנה התשע"א עם ניגון עתיק יומין של תלמידי הבעל שם טוב ל"הודו" ול"אנא ה". כה לחי! רבי משה והרעיה רבקה. כה לחי! באהבה רבה, חיים אדלר (דברים אלו נכתבו לכבוד האשכול שנפתח לאחרונה בפורום "לשמוע אל הרינה ואל התפילה")
