תושביו החילוניים של רחוב יונתן נתניהו בכפר סבא, הרגילים לקום בשבת בשעות מאוחרות, לא האמינו שזה קורה להם: בשעה שבע לפנות בוקר, התעוררו לקול שירת מלאכים. בעודם משפשפים את עיניהם לוודא שהם לא חולמים או הוזים בשנתם, עוד לא יכלו לדעת שמדובר במקהלת החזנים ״רינת הכפר״ של יענקל׳ה רוטנר, בטח לא לפי קולות ה״מימימי-מומומו-מהמהמה״ של פיתוח הקול ושאר התרגילים שבוצעו בבית הכנסת ״משכן הראל״ שברחוב, במסגרת החימום והחזרה האחרונה לקראת התפילה.
חיבה עזה יש לי למקהלותיו של רוטנר: הוא אוסף אנשים עמלי יום, חלקם ללא כל רקע מוזיקלי, ומצליח להביא אותם לרמות שגם מקהלות של חזנים מקצועיים מתקשות להגיע אליהן. לכן שמחתי לשמוע אותם בשבת האחרונה בתפילת ערבית (בבית הכנסת ״נצח ישראל״) ובתפילת שחרית ומוסף.
הפעם, עקב השבת המיוחדת (שבת ראש חודש שמתאפיינת בתפילה שונה), הושמעו יצירות שבדרך כלל לא שומעים אותן, בעיקר בהלל ובתפילת מוסף.
חברי המקהלה, 18 במניין (ללא רוטנר), ליוו את החזן המצוין דוד ויינבך, שהפליא את קהל המתפללים בקולו הנדיר.
מה בתפריט (קצרי הרוח מוזמנים לדלג על חלק ארוך זה):
החיסרון הגדול ביותר של שבתות חזנות הוא שעקב קדושת השבת לא ניתן להקליט, ואף לא לתעד את שמות היצירות שבוצעו. ולכן, אנסה לדלות מזכרוני הדל את המעט שאני זוכר:
המזמורים של קבלת שבת בוצעו בחזנות הסטנדרטית, כולל כמובן ״שמעה ותשמח״ של אייזנשטט.
״משה ואהרן בכהניו״ עד סוף מזמור לדוד, בוצעו בלחן של קרליבך.
לאחר ״אנא בכח״ הידוע שכבש לפני מספר שנים את הפלייליסטים בתחנות הרדיו השונות, הפתיעה המקהלה ופצחה בשירת לכה דודי במנגינת ״קרב יום״ מההגדה של פסח.
שילוב מקורי של ״כי הנה אויבך״ על פי לחן של באך, ל״צדיק כתמר״ הידוע של לבנדובסקי.
הקטע אולי המיוחד ביותר בערב היה הפרק ״אמת ואמונה״ מתוך האורטוריה ״חיים״, שיענקל׳ה רוטנר הלחין לזכרו של יהונתן איינהורן (בנו של חבר מקהלה) שנפל במלחמת לבנון השניה (חבל שעקב קדושת התפילה אי אפשר לשלב הנחיה באמצע התפילה, עם הסברים ורקע על כל יצירה, וצריך לתחקר את המקהלה לאחר התפילה…).
השכיבנו - סקונדה, ושמרו - דונייבסקי, והתפילה נחתמה באדון-עולם של ספיירו, עם הרמוניה מצמררת של המקהלה ופינאלה וירטואוזית של ויינבך.
בשבת בבוקר עלתה המקהלה בתום פסוקי דזמרא עם הקטעים הרגילים (שוכן עד, ובמקהלות, המלך המרומם) ועם אל אדון בלחן של גור.
לאל ברוך בלחן מקורי של רוטנר.
צמרמורת עברה במתפללי בית הכנסת כשהמקהלה ביצעה את ״על זאת״ לפי האופרה ״נבוקו״ של ורדי.
״ממקומך״ של אברהם אדלר שולב במנגינת הפזמון של ״מעל פסגת הר הצופים״ שהמקהלה שרה אותה על המילים ״ירושלים עירך״.
הלל כמובן עם הללו (ויגודה) ויוסף (מלבסקי), אך הלחנים הקלילים יותר (״בצאת ישראל״ ו״הודו״ של מודזיץ, ו״פתחו לי״ של קרליבך) עשו חשק לרקוד...
לאחר אב הרחמים של ברודי, הושר ״הוא יברך את כל הקהל הקדוש הזה״ בלחן מקורי של רוטנר, כשהמילים ״נר למאור ויין להבדלה״ הושרו בלחן המוכר של ״שבוע טוב״, ולא יכולתי להתאפק ולא להצטרף...
לאחר תפילה לשלום המדינה המפורסמת של סול זים ובשילוב מנגינת התקוה, הושר מי שברך לצה״ל לפי הלחן של מבצע יהונתן. שמעתי כבר עיבודים רבים של השילוב הזה, אך חברי המקהלה מתעקשים על כך שהראשון שעשה את השילוב הזה (ב-1992 לדבריהם) היה יענקל׳ה רוטנר. אם יש לכך כל כך הרבה חיקויים, כנראה שבאמת מדובר בשילוב מתבקש מאליו!
אחרי הכנסת ס״ת (נדמה לי שהיה הבו לה׳ וכי לקח) ותפילת עמידה, הגיעה חזרת הש״צ והקדושה, והמקהלה הפתיעה עם ״כתר״ למנגינת ״זכרונות לויד וובר״ (ובהזדמנות זו ברצוני להמליץ על אתר midomi.com שמאפשר לזמזם לו מנגינה והוא מזהה אותה. בלי אתר זה, בחיים לא הייתי מצליח לכתוב את הדיווח הזה…).
המשך עם כבודו (מלבסקי) וממקומו על הלחן של ביזה, ו״שמע ישראל״ יפהפה אך לא מוכר (בטח לחן של רוטנר).
הלחן של יצירת החזנות ״ומפני חטאינו״ נשמע לי מוכר אך לא זיהיתי אותו. עם זאת, המקהלה הפתיעה ושילבה באמצע את מנגינת איכה (על המילים ״חרבה עירנו״ ואילך), ואין לי אפשרות להעביר במילים את החוויה…
אהבתי מאוד את ״מודים דרבנן״ לפי הפזמון של האופרה פרנצ׳סקה (וחסר רק מישהו כמו אנדריאה בוצ׳לי זמר האופרה העיוור שישיר במקביל את מודים של החזן לפי מנגינת הבית של היצירה...).
אופרה נוספת שהתאימה כמו כפפה ליד, היתה א-סולה-מיו שהמקהלה שרה על המילים של ״אין כאלוהינו״, עם פתיחה במקצב אופראי איטי והמשך בסגנון ג׳אז/מיוזיקל׳ז שעצרתי את עצמי שלא לפצוח בריקוד...
מילה על המאסטרו:
החוויה המרנינה ביותר היא פשוט להביט ברוטנר, המשעבד את כל רמ״ח אבריו לניצוח על המקהלה ועל החזן, מחווה יותר מריספונז אחד במקביל, מחלק טונים, שר בעצמו כשאחד הקולות לא חזק דיו, מסמן בעיניו ובגבותיו סימנים שהייתי מת לדעת את פישרם, שלא לדבר על שפתיו ולשונו, מניע רגליו ואף משלב תנועות ריקוד לעזור למקהלה, וכמובן עשרות הסימנים הרגילים שהוא מסמן בידיו, כמו השתקה והגברה ועליה וירידה ואף ״עריפת ראש״ אם מישהו כמעט זייף, ובלי קשר לבני דודינו בדאעש. בהעדר ״טון איפוס״ עקב שבת קודש, סיכת הפלאים באה לעזרתו (מישהו נתקל בשיטה דומה אצל מנצח או חזן אחר?). בריספונזים היה נראה רוטנר כאילו הוא קלידן המנגן ביד אמן על קלידים אנושיים שמפיקים את האקורד המדויק גם אם ויינבך אילתר משהו שלא היה בתכנון (ולפי המבטים המופתעים בעיניהם של המנצח והמקהלה, ויינבך אילתר לא מעט…).
כמובן, רוב העיבודים ורבים מהלחנים בשבת היו פרי עטו של רוטנר.
ניצפו בקהל:
בתפילות השונות השתתפו אנשים ידועים רבים, חלקם מתפללים קבועים בשני בתי הכנסת, וחלקם חובבי חזנות שהגיעו במיוחד.
ישראל דוד, שאלמלא היה מנכ״ל מפעל תממ של התעשיה האוירית, אין ספק שהיינו שומעים אותו בהיכלי החזנות הגדולים ביותר.
האדמו״ר מביאלא (אמממ… אחד מהם…), שאחותו הסופרת יוכי ברנדס מתגוררת בעיר, והתארח בשבת אצל אחות כפר סבאית נוספת שלו.
משפחת תא-שמע שחברי המקהלה מספרים על אבי המשפחה (רו״ח ועו״ד צביקה) שהוא לא רק היה חבר מקהלה בעבר, אלא אף הספיק להיות כמעט בכל הקולות האפשריים, מבאס ועד טנור!
פרופ׳ בנימין (בניוקי) שרדני, נשיא מכללת שערי משפט, ולשעבר המדען הראשי של משרד הבריאות ודיקאן בבר-אילן.
נציגי העיריה ופוליטיקאים לא ניצפו, אך הייתי דן אותם לכף זכות ואומר שהם ניצלו את השבת להתאוששות ממערכת הבחירות הקשה.
אכזבות:
נחטא לאמת אם נטען שהכל היה מושלם.
אחד החסרונות היה בתי הכנסת הקטנים שנבחרו, שאמנם אירחו את המקהלה והחזן בחום ובאהבה, אך נלאו מהכיל את המוני האדם שצבאו על הפתחים בתקווה קלושה לשמוע את החזן והמקהלה ולראות את המנצח.
אחד ממזמורי ההלל הושמע ברמה נמוכה משאר היצירות. לשאלתי, טענו חברי המקהלה שמדובר בחומר שנלמד רק באותו היום (לשם כך הם כנראה התכנסו בשבע בבוקר…). האמת? קשה לי להאמין. אם חובבנים מצליחים להתכנס בו ביום, בשעת בוקר מוקדמת, וללמוד יצירה קשה, בלי תוים ובלי אפשרות הקלטה ושינון, אז אני צריך לשכוח את כל מה שלמדתי במוזיקה!
בקיצור: שאפו למקהלה על כך!
אכזבה נוספת נבעה מהיצירות הרבות שדולגו ולא בוצעו, עקב אורך התפילה (גם שבת, גם ראש חודש, גם פרשת החודש). היו שקיוו לשמוע יצירות מוכרות מהרפרטואר של המקהלה, כמו למשל ״אתה יצרת״ (מתפילת מוסף של ראש חודש) שהמנצח התאים לה את הלחן האופראי ״נסון דורמה״, או סתם יצירות חזנות נודעות כמו ״רצה״ של גנשוף או ״שיר של הלויים״ (ויגודה) שעקב מיקומם בסוף התפילה תמיד מדלגים עליהם…
ומשפט מסכם:
מי שלא היה - הפסיד!
תוקן על ידי Gill Bates ב- 23/03/2015 09:52:58
