התפרסם ב"חיים אחרים" יולי 2004
שמעתי לראשונה את סיפורו של הגיבן הקרוש בתכנית רדיו שהגשתי בירושלים. האורחות שלי באותה תכנית היו שתי נשים נפלאות, אילנה ודרי, שבמהלך הזמן הפכו להיות אחיותיי. דרי סיפרה לי את הסיפור על אביה, שלמה קרליבך, זמר עם בעל נפש יפה ומורה מואר. כדי לכבד אותה ואותו, אספר את הסיפור כפי שסיפר אותו לה:
אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה קלונימוס קלמן, הרבי מפיאסצנה (Piaseczno) היה קלונימוס קלמן, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמרדו בו אלפי ילדים והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה ב-1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "האש הקדושה", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.
כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.
אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אהל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליך."
הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן אני מפיאסצנה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצנה! שאלתי אם ראה אי פעם את קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, הרבי מפיאסצנה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה הלכתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."
הוא המשיך לטאטא את הרחוב.
אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצנה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."
הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"
"כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"
ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו, לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"
אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."
אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא הייתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי ש שיר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הארוחה הוא אמר דברי תורה בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביות בעולם הוא לעשות טוב למישהו."
נאנח הגיבן: "אתה יודה, הורי אינם, כל משחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ לבדי ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."
הוא הישיר מבט אל עיני: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כוח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לאחר ושואל: "למה אתה בוכה?" והן היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם והוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כוח ליום הבא.
"כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל אביב ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי ליכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"
הוא התבונן בי שוב לזמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"
והוא המשיך לטאטא את הרחוב.
היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש. לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."
אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?". התשובה היא שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.
