דברי תורה - אלול-תשובה-סליחות

זה שיר באידיש מימי השטעטל [כפר או עיירה קטנה]. פעם שמעתי שרב שלמה אמר לנו שבימים ההם, לפני שהיו לאנשים שעוני אזעקה, בשטעטל, היה בן אדם אחד שהיה הולך בחוצות בשעות המוקדמות בבוקר, ובעדינות היה דופק על הדלתות של האחים והאחיות הקדושים, ושר: "גוואלדשה ברידר וואס שלופט דו [איהר]?" בקול מתוק ומלא אהבה.

בתירגום חופשי זה אומר: 'זה נורא, אחי, זה איום! אחי, למה אתה יושן? זה הזמן לומר תהילים, זה הזמן להתפלל [דאווען], זה הזמן ללמוד! אז מדוע אתה ישן? אם אתה לא אומר תהילים, אם אתה לא מתפלל, אם אתה לא לומד, ואתה רק ישן, מה מטרה שלך בעולם הזה, מה אתה תביא עמך לעולם הבא?'

[שמעתי שהחרוזים הראשוניים היו בשיר החסידי הזה המקורי, אבל הקטע הבא הוסף ע"י רב שלמה בכבודו ובעצמו - דופו]:

בחרוז האחרון יש צעקה לבבית ומלא אהבה בשבילינו להקשיב, להקשיב בעמקות ועם הרבה לב, עם הרבה נשמה…  'אם אתה לא אומר תהילים, אם אתה לא מתפלל, אם אתה לא לומד, ואתה רק ישן, אז אתה לא (חי כמו) יהודי, אתה לא יהודי. ואם אתה לא יהודי, מה ערך שלך בעולם הזה, מה אתה תביא עמך לעולם הבא?'

[ממשיך רב שלום ברודט]:

אוי ויי! איזה מילים חזקות! בכל מדריגה שאנחנו נמצאים, ואולי אני לא מדבר עליך, אבל אני ובטוח מדבר לעצמי, כולנו צריכים להתעורר. אנחנו כאן לעשות את העולם הזה למקום ישיבה של השם. אנחנו צריכים להביא את תהילים ­ שירים של תהילה לשם, לתוך העולם הזה. אנחנו צריכים להביא את דאווענינג ­ מילים של תפילה לתוך העולם הזה. אנחנו צריכים להביא את לימוד התורה לתוך העולם הזה.

זה איך אנחנו מביאים את אור השם לתוך עולם הזה, ואנחנו צריכים את זה כ"כ הרבה. ונעבעך, יש כ"כ הרבה זמן שאנחנו כאילו חסרי הכרה. למדנו בעבר מרב שלמה זצ"ל שאלול הוא חודש של תיקון (לא רק את הדברים הלא-נכונים שעשינו, אלא גם) הדברים שעשינו באופן נכון, אבל עשינו אותם בלי להיות מודעים, בלי 'להיות שם' עם כל הלב והנשמה. איך אנחנו מתקנים חוסר-הכרה? שהשם יברך אותנו להתעורר, שנהיה מבורכים עם ידידים ואהובים שאיכפת מספיק לעורר אותנו באופן המתוק והאהוב ביותר. יהי רצון שנזכה כולנו להקשיב בעמקות, להקשיב עם הרבה לב והרבה נשמה.

תוקן על ידי bin ב- 26/09/2008 14:17:37

באהבה לכולם ברכת יום מבורך ושפע ברכה והצלחה ורפו"ש לכל חולי ע"י אכי"ר

התחדשות

סיפור :

היו היה איש יפני, אותו יפני התחתן (עם יפנית כמובן) ונולד להם מה אם לא – ילד יפני. טוב, הילד למד לאכול, למד לשתות, למד ללכת, מה עושים אתו עכשיו?? שולחים אותו ללמוד קראטה כמובן, כמו כל ילד יפני ממוצא. כמובן שלחו אותו הוריו למאסטר הכי חשוב ביפן – ברוס לי, באמרם אליו חד משמעית, תעשה עמו מה שתעשה והעיקר שיצא מידך – לוחם אמתי.

אין בעיה, הפטיר המאסטר לקראטה, תנו לי שנה ואני עושה אותו לוחם. לאחר שלושה חדשים חוזר הילד הביתה לביקור, אביו שלא יכול להתאפק, מבקש ממנו - ''בני, הראה לנו מנפלאות הלחימה שלמדת אצל המאסטר," אך הילד היפני הרך עונה לאביו - "איני יכול, רק בסוף השנה כאשר יהיה מופע סיום השנה אז תוכלו לבוא לביתו של המאסטר ולראות מה אני יודע."

בסיום השנה, מגיעים ההורים אל בית המאסטר, המורה והתלמיד עולים יחדיו לזירה, קדים קידה, גונג.. הקרב מתחיל, הילד רץ לעבר המאסטר מנסה תרגיל מתוחכם, המאסטר באדישות וזריזות מתחמק ממכת הילד ובהינף יד מנחית אותו עם אגרוף אל רצפת הבימה. האם והאב היפנים בשוק, איזו נפילה דרמטית, אך הילד אינו מתייאש, קם בשנית ורץ לעבר המאסטר, הפעם עם תרגיל אחר, אך שוב המאסטר מתחמק בנעימות וכאילו בלי להתאמץ מנחיתו בשנית אל עבר רצפת הבמה הפעם גם עם שפריץ קטן של דם אל עבר הקהל. וכך ממשיך הדבר עשר פעמים ואף עשרים פעם, בכל פעם הילד מנסה להכות אך מונחת בכוחניות אל רצפת הבמה.

ההורים שכבר מההתחלה התקשו לקבל את המחזה הלא נעים מתחילים לנוע באי נעימות בכסא, האב היפני פונה אל האם היפנית השואל אותה - ''מה קורה פה, הילד רק מקבל מכות מתי גם הוא יצליח לעשות משהו, ולהחטיף למורה איזה מכה?'' האם היפנית מרגיעה אותה ואומרת לו - "אל תדאג, הם בטח מכינים איזו הצגה מיוחדת לכבוד האירוע ובסוף הקרב בטח יהיה איזה תרגיל מיוחד כזה כמו עם 'דניאל סאן' מילד הקראטה והילד שלנו בעזרת מכת ברבור או אווז יעיף את המאסטר אל מחוץ לבמה."

אך באמת לא קורה שום דבר מיוחד, הדבר המיוחד היחידי שקורה הוא שהילד לא מפסיק לקבל מכות נחרצות מהמאסטר כבר ארבעים וחמישים פעם כאשר סימני דם ניכרים על כל גופו, בשלב זה האב היפני כבר מתייאש לגמרי, קם ומפסיק בכעס את הקרב. ''מה עשית לבני?'' שואל הוא את המאסטר, "הרי הבטחת שתעשה ממנו לוחם אמתי ומה רואות עיניי, אין הוא מסוגל להנחית אפילו מכה אחת, רק מקבל מכות ונופל על הבימה"... "אמת" עונה לו המאסטר, ''אך יודע אתה מה ההבדל בינינו, ההבדל בינינו הוא שאתה ראית אותו נופל חמישים פעם ואני ראיתי אותו קם חמישים פעם" - זה הוא לוחם אמתי.

מוסר ההשכל ברור, כולנו נופלים, הנפילה אינה חידוש, קהלת ז'-''אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", רק ההתגברות אל האור מצד הנבראים הנה חידוש, כי עיקר התשובה תלויה בהתעוררותה דלתתא, דהיינו התעוררות הנברא לקבלת אור הבורא על ידי עבודה רוחנית הדורשת מאמץ רב. לקום אחרי שנפלת פעם אחת, זה קל, הרי זה רק ההתחלה של הקרב, אבל בו נראה אותך קם אחרי שנפלת חמישים פעם, זה חידוש.

ובאמת, ה' יתברך נקרא - ''סומך נופלים", כי באמת אין ה' יתברך מתרגש כביכול מנפילתו של האדם ואילו עלייתו של האדם חזרה אל האור יוצרת שעשועים גדולים בשמים, ואדרבה, אין מידתו של ה' יתברך כמידת רוב בני האדם דהיינו כאשר נופל האדם אזי טוענים הם כנגדו כי ודאי ידע כי עלול הוא ליפול באותו מקום ולכן נפל אך לא היה זהיר מספיק, לא כך היא דרכו של הבורא כי אם סומך נופלים ומרים הוא את "סוכת דוד הנופלת," הנופלת דייקא על אף פי שנפלה, מקים הוא אותה בליטופי אהבה, את נשמת האדם ונשמת ישראל לקראת גאולתה, ואיזו קימה מחכה לה. וכך גם על האדם לנהוג, ללטף את הנופל ה"פצוע" במלחמת היצר ולא לגעור בו והמרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.

אמת, כמה קשה היא הנפילה, וכמה נכונות הן טענותיו של היצר הבא אל האדם, באומרו אליו כי אכן שפל ונבזה הוא כל כך עתה לאחר חטאו, ואיך יוכל לבוא לפני ה' יתברך ולבקש ממנו עתה לחזור אל חיק הקדושה והטהרה, ואם כבר יאזור אומץ כנגד היצר הרע בעזות ד'קדושה ויבוא ויבקש על נפשו לשוב אל אור הקדושה אזי יאמר לו היצר הרע, כי אפשר שיחזור אל חיק הקדושה אבל ודאי שאינו יכול לצפות להיות צדיק גמור לאחר שחטא חטא כל כך חמור, אמנם יש לו מקום בקדושה אבל לא חלקו בין הצדיקים, יכול הוא עתה להסתפק להיות 'פרווה' בעבודת ה' אבל לא יותר.

אך כאן טמון מכשול גדול בעבודת ה', כי ידוע בחכמת החסידות כי מי שלא מבקש אינסוף ממי שיכול לתת לו אינסוף אזי הוא שוטה, וודאי אין הקדוש ברוך הוא רוצה בנפילתו של האדם אלא כל עניין הנפילה הוא רק כדי לחזקו בדרך הקדושה בכדי שיבחר על אף כל נפילותיו בדרך הקדושה והאור ובכך יוכיח לעצמו כי ראוי הוא לקבל את מיטב מתנות הבורא.

לכן כתוב - ''שבע יפול צדיק וקם," כאשר המספר שבע מופיע בחז"ל כעל מסמל שתי בחינות, מבחינה אחת מסמל הוא את הטבע והחיצוניות אך מבחינה נוספת מסמל הוא בדברי חז"ל את החיבור לאינסוף, כידוע בחכמת החסידות כי יום השבת, שהוא היום השביעי, יש ביכולתו לחבר את האדם אל הרגשת האינסוף טוב הקיים בבריאה, ולכן הגאולה נקראת גם יום שכולו שבת, יום שכולו שבע – "היום השביעי." ובכך אומרים לנו חז"ל כי שבע יפול צדיק וקם, דהיינו שהצדיק נופל שבע פעמים, דהיינו אינסוף פעמים, אך עם זאת לעולם יקום ודייקא על ידי כך נחשב הוא לצדיק, כי ליפול כולם נופלים אך הצדיק, על אף שיפול אינסוף פעמים, לנצח יקום.

עתה, חודש אלול, חודש התשובה, המלך בשדה, עת רצון להתקרב אל הקדושה. עיקר היצר הרע בחודש זה הוא ההתמהמהות, אומר האדם לעצמו, כי חודש שלם לפניו להתקרב אל המלך, נדרש אני להכנה, יש לי זמן ומדוע אזדרז ואלחץ ועוד התשובה מתאפשרת לי כל החודש. אך כל זאת אינו אלא עצת היצר, כי האיך יחכה ירא ה' האמתי בביתו בעוד המלך בשדה?

ומרומז הדבר בפרשת מקץ בסיפור יוסף והשבטים, כאשר דורש יוסף מאחיו להביא את בנימין אתם למצרים. בתחילה אין יעקב אבינו מסכים לאחים להוריד את בנימין מצרימה (בנו היחיד שנשאר מרחל לאחר שהשבטים העלילו על יוסף כי "טַרֹף טֹרַף יוסף") מפחד שיאבד גם אותו, אך מפאת הבצורת הקשה אשר היתה באותה תקופה מבקש יהודה מיעקב אביו - "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם."

בפסוק האחרון ישנו רמז נפלא על העבודה הרוחנית הנדרשת מאתנו בחודש אלול, שהרי המילה לולא הנה בדיוק הפך המילה אלול באשר שנכתבת היא בסדר הפוך לחלוטין, לכן אומר יהודה "לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם," אלול אין זה זמן להתמהמה, ההפך הוא הנכון, המלך בשדה, עכשיו זה הזמן לעשות תשובה, עכשיו ולא רגע מאוחר יותר, עכשיו ממש, כי לולא ההתמהמהות כבר היינו חוזרים בתשובה פעמים.

ועוד מדרכי התשובה נרמז לנו בדוד המלך האומר - "לולא תורתך שעשועי אזי אבדתי בעניי", אין לך תשובה כלימוד התורה, היא הנקראת מגנה ומצלה, אשר אורה יכול להשיב את לב האדם אל הטוב, ולא זו בלבד אלא ש-'לולא תורתך', כאשר אין לימוד תורה, דהיינו לימוד המשמח את האדם המביאו לאהבת ישראל טהורה אזי הבור ריק, אין בו מים ומתמלא הוא נחשים ועקרבים כידוע, לכן דייקא בזמן זה צריכים לכוון אנו בתפילה תן חלקנו בתורתך, דהייינו תן לנו את החלק השייך לנו בתורתך, אשר יעלה אותנו מעלה ברוחניות ובשמחה ונזכה להתקרב אל אורך באמת.

תוקן על ידי דופו ב- 07/08/2013 11:10:43