בס"ד
על מנת שנקרא את הסיפור "יוסלה קמצן קדוש" גם בעיניים להלן תמליל הסיפור שסופר על ידי הרב קרליבך:
מקור:
http://remuh.jewish.org.pl/heb/Sipurim/josl_kamcen_karlibach.htm
יוסלה קמצן קדוש
מסופר ע"י ר' שלמה קרליבך בליווי הגיטרה
זה סיפור שהאבא שלי סיפר לי ולאחי אפשר אלף פעמים אפשר אלף פעמים ואחד. הסיפור הזה הוא כמעט בכל ספרי חסידים שמספרים סיפורים שיורדים לתוך תוך עומק הלב. וזה הסיפור:
בקראקא בקראקא בקראקא, קרתא קדישא, גיוועלד קראקא. אתם שומעים? נשמה ... הסבא שלנו, הב"ח, ר' יואל סירקיש לפני 400 שנה היה רב שם, ואנחנו מצאצאיו, רק בגלל הב"ח מוכרחים להיות יהודים אמיתיים. איזה סבא היה לנו איזו סבתא.
בעיר קדישא קראקא יש קבר, קבר מיוחד, קצת לבד קצת באמצע קצת קרוב קצת רחוק. ועל הקבר מונח אבן, מצבה קטנה, וכך כתוב פה נטמן יוסלה, פה נטמן יוסלה, פה נטמן יוסלה, יוסלה קמצן קדוש,תעזרו לי כולכם - יוסלה קמצן קדוש...
בערך לפני 400 שנה, בקראקוב כל היהודים היו עניים מרודים, החיים מלאים רדיפות נגישות צרות צרורות עוני ומחסור, רק יהודי אחד היה עשיר הרבה כסף ויוסלה שמו, רק דבר אחד, מעולם מעת בריאת העולם לא היה קמצן כמו יוסלה ממש מעולם הוא לא נתן אף פרוטה אחת לאף יהודי אחד. אין לו לב אין לו נשמה. הוא לא יהודי כמובן. כך כתוב בספרי מהר"ל שבעל עבירה הוא לא כנגד הקב"ה רק קשה לו קצת לעשות רצון קונם אבל קמצן הוא כנגד הקב"ה, הקב"ה נותן והוא רק לוקח. אז כמובן יהודי כזה שהוא בא לבית הכנסת מי יגיד לו שבת שלום? מי יברך אותו שנה טובה? הוא אדם לבד. כשהוא הולך ברחוב הילדים זורקים עליו אבנים. איזה בושה שיהודי כזה גר בתוך הגטו בקראקא. הו, מה אפשר לעשות? פעם שומעים הח"ק שיוסה מאד חולה והוא בדרכו לעולמים, באים אליו, לבקר אותו, לבקר את החולה, ואומרים לו יוסלה אתה לא לוקח את הכסף איתך זה ברור אז תשאיר משהו בשביל העניים, מעולם לא נתת שום דבר לעניי קראקא, תן לנו אלף רובל וזה יהיה בשביל הקבר שלך, בשביל העניים, אבל רבותי יוסלה בשלו, הוא אומר אני לא יכול להרשות לעצמי לשלם יותר מחמישים רובל. צחוק. אומרים יוסלה אם אתה לא נותן לנו 50 רובל אנחנו לא נקבור אותך, הוא לא מתפעל, אומר כל החיים אני עושה הכל בעצמי אני אקבור את עצמי גם כן. הנה כח. אדם כמה דקות לפני שהוא הולך לעולמים, אין לו, אין מה לדבר. הם רוצים לעזוב, פתאום כנראה זה הסוף של יוסלה, הוא בקושי אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ובטח הוא חושב על החמישים רובל, והוא מת והוא איננו. הקהילה שמרה את ההבטחה, אנחנו לא נקבור אותך. הוא נפטר ביום ראשון בלילה לא קברו אותו, יום שני לא קברו אותו, יום שלישי לא קברו אותו, ביום רביעי בלילה שכן אחד אמר לעצמו, ובכן כמו שהגמרא אומרת "יהא מונח עד שיבוא אליהו", מישהו צריך לקבור אותו, יש לו אשה וילדים, באמצע הלילה שלא יראו אותו הוא לקח אותו בעצמו, סחב אותו על העגלה, הביא אותו לבית הקברות, ששום אדם לא יראה אותו, קבר אותו באיזה פינה, ובכן אתם חושבים בזה נגמר הסיפור? כאן הוא מתחיל. באותה תקופה הרב הראשי של קראקוב, כמובן אחד צדיק קדוש ונשגב, מקובל אלוקי, שמו ר' קלמן. יום חמישי בלילה, עני אחד, עני ואביון מגוזלו, שוועת עניים אתה תשמע, דפק על הדלת של ר' קלמן, כך הוא אמר לו: "רבי הקדוש, תנו לי כסף, בבקשה לקנות אוכל לכבוד שבת קודש". "אשמח מאד ליתן לך, אבל אני מכיר אותך כבר עשרים שנה, מה פתאום באת היום?". אומר לו: "תדעו לכם, רבי הקדוש, עשרים שנה כבר אין לי פרנסה. אך ביום חמישי בלילה מישהו משאיר לי תחת הדלת השבורה, מעטפה לכבוד שבת קודש, עם עשרה רובל". אחרי כמה דקות בא עוד עני ואביון, אומר, רבי הקדוש, אין לי כסף לקנות אוכל לשבת, איפה היית בשבת שעברה? רבי, עשר אין לי פרנסה, ביום חמישי בבוקר אני מוצא מעטפה לכבוד שבת קודש, מתחת הדלת השבורה שלי, לכבוד שבת קודש, עם חמישה רובל. באותה הלילה כל עניי קראקוב באו עם אותו הסיפור, ביום חמישי בבוקר, תחת הדלת השבורה, מעטפה לכבוד שבת קודש, לאחד עשרה רובל, לאחד חמש רובל לאחד רובל אחד.
יוסלה, יוסלה... קמצן קדוש.
ר' קלמן היה שבור לב. איזה קדוש, איזה צדיק מקודש, איזה צדיק נסתר היה לנו, הוא שואל את העניים, ובכן אני לא מבין, לך הוא נתן עשרה רובל, לך חמש, מאיפה הוא מכיר אתכם? כל אחד סיפר לו אותו הדבר. כל אחד פעם בחיים החליט לבקר את יוסלה, אפשר, אפשר, אפשר... הוא נכנס לביתו של יוסלה, ויוסלה פותח את כל שערי הלב, ואומר, אוי איזה שמחה לראות אותך, אני מודה לך מעומק לב, לעולם לא אשכח את הכבוד שבאת לבקר אותי, איך קוראים לך? אברמל'ה, מה אתה עושה? שואב מים. כמה ילדים יש לך? שתים עשרה ילדים. אוי ווי, אברמל'ה ליבי שבור, בטח אתה מת ברעב. תגיד לי בכנות, כמה אתה צריך? - אוי יוסלה אילו היית נותן לי עשרה רובל בשבוע היית מחייה את הילדים שלי. איפה אתה גר? הוא מביא קצת יין, קצת מזונות... יושבים שם, משוחחים... פתאום, כאילו הוא משוגע, ויוסלה היה אדם גיבור מאד, הוא לוקח את האברמל'ה שואב מים, וזורק אותו מהבית ואומר לו, אברמל'ה, נשתגעת? אני יוסלה קמצן, אתן לך כסף? אל תעיז לבוא לכאן אף פעם. אברמל'ה חוזר הביתה אומר לאשתו הוא נורא קמצן, והוא משוגע לגמרי. הוא שוכח שהוא היה אצל יוסלה. אבל ביום חמישי בבוקר תחת הדלת השבורה של אברמלה שואב מים מעטפה לכבוד שבת קודש עם עשרה רובל. ר' קלמן, בשבת קודש הוא הכריז תענית ציבור ליום ראשון, כל הקהילה הקדושה של קראקא צריכה להיות בבית הכנסת לבקש סליחה מיוסלה שלא קברנו אותו... הצעקות הבכיות התפילות היו עד לב שמים כל אחד צעק בקולי קולות, יוסלה, הייליג יוסלה, עשרים שנה אתה מחייה אותי, עשרים שנה אתה מפרנס אותי והילדים שלי זרקו עליך אבנים. יוסלה, תסלח לי, יוסלה קמצן קדוש תסלח לי. כולם צעקו. כולם בכו. התפללו מנחה, קראו בתורה, ויחל משה את פני יוסלה. גיוואלד. שוב מחרון אפיך. אחרי תפילת מעריב ר' קלמן אמר רבותי אל תלכו הביתה אני לא מרגיש שיוסלה כבר סולח לנו. ר' קלמן הקדוש והמקודש המקובל האלוקי פתח את ארון הקודש וכך הוא אמר יוסלה, יוסלה, יוסלה, יוסלה, בשם הקהילה הקדושה בקראקוב אני מתחנן לפניך תן לי סימן שאתה מוחל לנו. הוא נפל על הרצפה וחשבו ח"ו שיש לו התקפת לב, הוא לא היה, רק ישן. בחלומו הוא ראה את יוסלה אבל לא כמו שהוא כאן בעולם מלא שקר. הוא ראה אותו כמו שהוא יושב שם בגן עדן מלאים זיו ומפיקים נגה, שבח נותנים לו, ויוסלה אומר ר' קלמן, מיין טיירע זיסע ר' קלמן, אין צורך, אין צורך במחילה, אין צורך בשום דבר, רק תגידו לכל העניים, אני מודה להם אני מודה להם מעומק עומק לב שבאו פעם בחיים לבקר אותי אני מודה להם כל החיים שלי, תגיד להם אני יושב שם כאן בג"ע על יד אברהם אבינו ושרה אמנו והוא יושב פתח האוהל כחום היום, יש לי הכל, אבל דבר אחד אין לי, אין כאן מעטפות, אין כאן עשרה רובל, אין כאן דלת שבורה, אין כאן לב נשבר, הייתי מוכר את כל הג"ע רק לעשות את זה עוד פעם. ר' קלמן שואל אותו יוסלה איך הרגשת להיות קבור לבד באמצע הלילה, לבד... הא יוסלה אומר לו ר' קלמן אני כאן בגן עדן אי אפשר לשקר, לא הייתי לבד, כולם באו, אברהם אבינו, שרה אמנו, יצחק אבינו עם רבקה אמנו יעקב רחל ולאה יוסף הצדיק משה רבינו אהרן הכהן ודוד המלך עם כינור ביד הלך לפני לפנות את הדרך לגן עדן ואליהו הנביא אליהו התשבי אליהו הגלעדי הלך איתי כל הדרך עד שמצאתי את מקומי בג"ע.
 |
|
|
