שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כב בדבר החזנים שכופלין תיבות וענינים באמצע הברכות עש"ק נחמו תשי"ט. מע"כ ידידי הנכבד מה"ר שלמה זלמן גליק שליט"א. הנה בדבר החזנים שכופלין איזה תיבות בחזרת הש"ץ ודאי אין רוח חכמים נוחה מהם וכבר צוחו קמאי דקמן ולא הועילו והחזנים עושין את שלהם אף חזנים שומרי תורה. כי הפסק אין בזה כשרק החזירו עוד פעם ואמרו כסדר התפלה, דאם היה הפסק אף באם אחד לא נתכוין באיזה תיבות שודאי אף בהברכות שיוצאין גם בלא נתכוין טוב יותר קודם שאמר השם של החתימה לחזור ולומר ואם היה הפסק היה אסור כיון שיוצא גם בלא מתכוין. אבל הוא דוקא כשחוזר ואומר כסדרן, דאם הוא אומר לנגוניו שלא כסדר הברכה יש חשש הפסק, כמו שיש חזנים שאומרים בישמחו וקוראי עונג שבת וקדשתו שבת. ומסתבר שהוא הפסק. וכן יש שאומרים בברכת יוצר כי הוא לבדו פועל גבורות כי הוא לבדו עושה חדשות הוא הפסק כיון שאינו אומר כסדר הברכה. ולענין אם צריך לחזור לראש הברכה נראה לפום ריהטא שבאם יש פירוש להדברים שאומר כגון בכי הוא לבדו א"צ לחזור לראש. ואם יש פירוש שקר כגון ויתענגו מטובך שבת צריך לחזור לראש שהמטובך קאי על מטוב הקב"ה ולא על מטוב שבת. ואם אין פירוש כלל להדברים תליא אם לא היה במתכוין אלא על ידי רהיטות הנגינה אמר זה הוי זה רק כאיתקל מלוליה שא"צ לחזור, ואם בכוונה יסד לנגן כן, הוא כאומר בעלמא דברים אחרים שצריך לחזור. ולכן לענין אם צריך להשתיק אם הוא באופן שאומר כסדרן כשחוזר אף שאין רוח חכמים נוחה מזה אין צריכין, דהא רק על מודים מודים משתקין מהטעם דמיחזי כשתי רשויות ולא מטעם שלא אמר כהנוסח שתיקנו חכמים, וכן במוסיף שבחים משתיקין מהטעם דגנאי הוא לו כדאיתא בברכות דף ל"ג משמע דבליכא טעם להשתיקם על מה שכפל והוסיף אף שאין זה בנוסח שתיקנו לנו אין משתקין אף שודאי אינו עושה כהוגן. וגם הא מפורש שם שגם כשהוא מגונה אין משתקין אם לא נראה כב' רשויות. והנה לכאורה יש לדחות דבמודים מודים משתקין אף בלא נתכוין בפעם ראשון אף שבעצם הי"ל לחזור ולומר מודים, מ"מ משתקין אותו מטעמא דמיחזי כב' רשויות כדאמר התם אביי חברותא כלפי שמיא על הא דלא נתכוין מתחלה, אבל בשארי דברים אם לא נתכוין יכול לומר פעם אחרת דפעם ראשון הוי כליתא ואף במקום שיצא אף בלא כוונה מ"מ בשביל המעלה לומר בכוונה אין להחשיבו כמשנה מנוסח שתיקנו חכמים, אבל החזנים שכופלין בלא צורך אולי יש להשתיק בכל אופן שכופל. אבל לא משמע הכי בגמ' דהא ר"פ הקשה לאביי ודלמא מעיקרא לא כיוון דעתיה ולבסוף כיוון דעתיה, הרי היה סבור שבאם האמת כן שלא כיוון דעתיה מעיקרא אין משתקין, ופי' המשנה לענין מודים והא דר"ז לענין שמע דאיירי בסתמא שלא ידוע משתקין וע"ז הקשה דאין להשתיקו בסתמא דיש לתלות מצד חזקת כשרות דלא כיוון דעתיה מעיקרא מלחשדו ח"ו בכפירה ומינות וא"כ לא היה לן להשתיקו, ואם כל הדין דמודים מודים ושמע שמע משתקין דבכה"ג בדברים אחרים אין משתקין, איירי דוקא בלא כיוון דעתיה מעיקרא לא היה שייך להקשות בלשון ודלמא דהא איירי בברור שלא כיוון דעתיה ומ"מ משתקין ואם ר"פ סובר בסברא דיש לו לחזור כשלא כיוון דעתיה מעיקרא ולא להשגיח על מה שמיחזי כב' רשויות היה לו לאקשויי בלשון ואמאי משתקין הא לא כיוון דעתיה מעיקרא, אלמא דלר"פ שהיה סבור שלצורך אין משתקין אף במודים ושמע איירי מתני' והא דר"ז בשלא לצורך ומ"מ רק במודים מודים ושמע שמע משתקין ולא בדברים אחרים. ואביי לא פליג עליה בזה אלא שמתרץ ונותן טעם על מה שמשתקין אף בסתמא ואף בודאי לא כיוון דעתיה מעיקרא משום שהוא חברותא כלפי שמיא שלא להתכוין באלו שיש לטעות ח"ו בדבריו. אבל גם לדידיה גם בכיוון דעתיה מעיקרא אין משתקין אלא במודים ושמע ולא בשא"ד דלא מצינו שפליג על ר"פ בזה. והנה לכאורה יקשה דהא משם איכא ראיה דבשארי דברים אינו מגונה ג"כ דהרי רק בק"ש תניא שה"ז מגונה בכפל אף באופן שלא מיחזי כב' רשויות, משמע דבשא"ד ליכא שום קפידא דלא כדכתבתי שאין רוח חכמים נוחה מזה ואולי זהו טעם החזנים שכופלין בשא"ד. אבל אינו כלום דעל מגונה לא הקשה ר"פ משום דאיירי אף בלא כיוון דעתיה מעיקרא שבק"ש הוא מגונה אף שהאמת כן שמוכרח לחזור דמ"מ הוא מגונה על שלא כיוון דעתיה והוצרך לחזור דידע על זה טעם אביי, ובשא"ד אינו מגונה אם לא נזהר לכווין דעתו ויצטרך לחזור, אבל לחזור שלא לצורך גם בשא"ד הוא מגונה על שמשנה מנוסח שתיקנו חכמים. וקצת משמע מסוכה דף ל"ח דבפסוקי הלל מאודך ולמטה תנן מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט, דבמקום שנהגו לפשוט יש קפידא שלא יכפול וא"כ כ"ש שיש קפידא בברכות שלא לכפול. ומוכרח זה לרש"י דמפרש דמגונה הוא בחוזר תיבה תיבה ולא משתקין וכתב הטעם משום שדומה למתלוצץ, וטעם זה שייך גם בכל דבר שכופל תיבה תיבה, וא"כ אף לפירוש הרי"ף והרמב"ם נמי יש לפרש כן. ואף אם נימא לפירושם שבפסוקא פסוקא אינו גם מגונה משא"ד דרק בק"ש שבתיבה תיבה משתקין הוא מגונה בכל כפילא כדי שלא יבא לכפול באופן שמשתקין ולא בשא"ד, נמי לא קשה משום דמגונה הוא גרוע מאין רוח חכמים נוחה מזה שמשמע מהא דסוכה. אבל יותר נראה כדכתבתי דגם זה הוא מגונה. והנה לכאורה יש מקום לפרש דגם לאביי מיירי בסתם שמתרץ דלא יתלו שהוא מחמת שלא נתכוין מעיקרא מצד חזקת כשרות מאחר שגם שלא להתכוין הוא עולה דחברותא כלפי שמיא, ויהיה ראיה רק דבשא"ד בסתמא אין משתקין משום דיאמרו דמעיקרא לא כיוון דעתיה אבל בידוע שהוא שלא לצורך כהא דחזנים משתקין אף בשא"ד. אבל לא מסתבר כלל לומר כן דאף אדם שלא זהיר מלהתכוין ודאי יש לו נמי חזקת כשרות שאינו מהכופרים והמינים ח"ו דחשוד לקל הא אינו חשוד לחמור ובפרט בענין כוונה שהוא דבר קשה מאד עד שהתוס' כתבו בברכות דף י"ז אף על דורם שאנו בשום פעם אין מכוונים היטב. וניחא לפ"ז מה שבכ"מ פ"ב מק"ש הי"א איתא שכשלא נתכוין מעיקרא לא יחוש על מה שמגונה, משמע דעל מה שמשתקין הוא אף בידוע שלא כיוון דעתו מעיקרא לא יחזור, ואם נפרש דאיירי בסתם הרי אף באופן שמשתקין יחזור, אלא הוא משום שא"א לפרש כן באביי, אלא דאף בידוע שלא נתכוין אסור לו לכפול באופן שמשתיקין כדפירשתי תחלה. וממילא הוא ראיה ממה שלא פליג על ר"פ דבשא"ד אין משתיקין. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין. שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יא (לד) יד ש"צ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, ה"ז (לה) מגונה. ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב [טז] עושה מפני טורח (לו) הצבור. שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן כו ד"ה פוק חזי פוק חזי עד כמה שרבותינו הגאונים זיע"א זעקו מרה נגד מספחת החזנות שהתחיל בזמנם להתפשט בקרב המוני בית ישראל שאין בזה כוונה לשם שמים כ"א לשם זמרה ויפוי הקול, עיין בספר יערות דבש ח"א דרוש י"ד וח"ב דרוש א', ובמעשה רוקח על הרמב"ם פ"ח מה' תפלה הי"א תשובה ארוכה בזה מקובצת מהרבה פוסקים, ובמגדול עוז להיעב"ץ. עיי"ש בדבריהם המזעזעים, וכן עיין בחיי אדם כלל קל"ח סעי' ד'. ובשו"ת חתם סופר חאו"ח (סי' ר"ה) כותב שלא יוצאים חובת תפלה כלל וקורא אותם החזנים רובם וכו', ומשיב בשם רבו שהיה אומר שהמלך זקן וכסיל הידוע בזקנותו ישיב לו על כסא של ג' רגלים (א) חזנים שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים שנפסלו רח"ל (ב) שוחטים שיאכילו כל הקהלה נבלות וטרפות. (ג) סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם, ודי לו למלך זקן בזה עיי"ש. שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן יד ד"ה ד) עוד ד) עוד אמרתי לזרז את המזורזים שליחי צבור יראי ה' וחושבי שמו, אשר ישיתו לבם ורעיונם למה שכתב מרן הש"ע (סימן נג סעיף יא), ששליח צבור המאריך בתפלתו כדי שישמעו העם את קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על אשר זכה לתת שיר ושבח והודאה לשמו יתברך בנעימת קולו, תבא עליו ברכה, ובלבד שיתפלל מתוך כובד ראש, ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו לעם, כדי שישבחוהו, ומתגאה בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר (ירמיהו יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו יותר מן הראוי לא טוב עושה מפני טורח הצבור. ע"כ. ומקורו טהור מתשובת הרשב"א (סימן רטו). ע"ש. ולאיש אשר אלה לו שכל כוונתו לשם שמים, בודאי שלא יטה ימין ושמאל מההלכה הצרופה ויתן ריוח בין הדבקים בתפלתו, לא יניח הנד ולא יניד הנח, לא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה, כמו שהזהירו חז"ל לגבי קריאת שמע (ברכות טו ב), והוא הדין לכל התפלה, וכמ"ש מרן הש"ע (סימן סא סעיף כב והלאה). וכן יזהר מאד שלא יכפול כל תיבה פעמיים או יותר להשוות משקל הנגינה, דהוה ליה כאומר שמע שמע, שנראה כמתלוצץ, וכמו שפירש רש"י בברכות (לג ב). ועל כיוצא בזה אמרו בסנהדרין (קא א) שהתורה מקטרגת עליהם ואומרת, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור של לצים. ע"ש. וע' במאירי מגילה (כה ב) שכתב, שנראים הדברים כי מה שאמרו האומר שמע שמע משתקים אותו, היינו בשליח צבור שהוא מצוי לכוין ביותר, ועליו אמרו בגמ' (שם) חברותא כלפי שמיא, אי לא מכוין מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דיהיב דעתיה ומכוין, אבל יחיד לא, דשמא מחמת שלא כיון דעתו הוא, שכל שלא כיון בפסוק ראשון צריך לחזור, ומיהו אם כופל משם ואילך, פסוק פסוק, אף ביחיד איכא חשדא, שהרי אינו צריך לחזור וכו'. ע"ש. ועכ"פ בכופל תיבות פעמיים או יותר בודאי שיש להקפיד בין ביחיד בין בש"צ, שהרי נראה כמתלוצץ. והן אמת כי הרב ערוך השלחן (סימן שלח ס"ח) כתב ללמד זכות על החזנים שכופלים תיבות בתפלה, להנעים נגינתם, שאולי שכיון שלא אמרו חז"ל אלא על שמע שמע שמשתקים אותו, משמע שבשאר תיבות לית לן בה. ומ"מ טוב לפני האלהים ימלט מזה. ע"ש. ולפי דברי המאירי הנ"ל יש לדחות ראיתו, וכן ראיתי עוד בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן לא) שנתן כמה טעמים לאסור לכפול התיבות פעמיים או יותר, והביא ההיא דברכות שהזהירו על שמע שמע, וכתב שהוא הדין בשאר תפלה, והאריך בזה לאסור. ע"ש. וגם רשום אצלי בזכרונותי כי בקונטרס דברי זאב חלק י' (עמוד כא) הביא דברי הערוך השלחן הנ"ל, ודחאם. ע"ש. (וכעת אמ"א). וכן ראיתי להגאון ר' יוסף ענגיל בשו"ת בן פורת ח"ב (סימן ז) שכתב, שצדק הרב מקינצק כי החזנים בזמנינו הצד השוה שבהם עושים שלא כדין במה שכופלים התיבות והמאמרים בתפלתם, להראות יופי נגינתם ולהתנאות בקולם, וזה בודאי הפסק גמור בתפלה, והרי בלא"ה קי"ל (ברכות לא א) שהמתפלל צריך שיכוין לבו לשמים, ואלו החזנים בשאט נפש מסירים כוונת דעתם לגמרי מענין התפלה, וכל כוונתם שיעלה ניגונם יפה, ובמקום שהתפלה תהיה דרך תחנונים עושים ממנה כמו קונצרט, ואין ביד הרבנים למחות בעונות הרבים. עכת"ד. גם בספר תורת חיים סופר (סימן נג ס"ק כה) כ' שהחזנים הכופלים התיבות שבתפלה ובקדושה הוא הפסק גדול, ופעם אירע בפני אדוני אבי מורי ורבי ז"ל שהחזן כפל התיבות בקדושה, וגער בו באמצע הקדושה, ובודאי שיש איסור בדבר, ואפילו למי שכופל התיבות ומכוין לשם שמים מוכח בשו"ת מהר"ם שיק (סימן כה) שיש איסור בדבר, וכ"ש החזנים שעושים כן אך ורק למען נעימות הנגינה באזני העם וכו'. ע"ש. וכן פסקו בשו"ת פקודת אלעזר (סי' כה) ובשו"ת פרי השדה ח"א (סימן כט). ע"ש. גם הגאון ר' משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סימן כב) כתב שחזן העושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו, והרי הוא מגונה וכו'. ע"ש. וכן בשדי חמד (אסיפת דינים מע' הפסק) הביא להלכה דברי המהר"ם שיק הנ"ל. (וע' בשו"ת זקני יהודה סימן קלא. וי"ל ע"ד). וכן עיקר. ושומע לנו ישכון בטח. שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן יד ד"ה ד) עוד ד) עוד אמרתי לזרז את המזורזים שליחי צבור יראי ה' וחושבי שמו, אשר ישיתו לבם ורעיונם למה שכתב מרן הש"ע (סימן נג סעיף יא), ששליח צבור המאריך בתפלתו כדי שישמעו העם את קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על אשר זכה לתת שיר ושבח והודאה לשמו יתברך בנעימת קולו, תבא עליו ברכה, ובלבד שיתפלל מתוך כובד ראש, ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו לעם, כדי שישבחוהו, ומתגאה בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר (ירמיהו יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו יותר מן הראוי לא טוב עושה מפני טורח הצבור. ע"כ. ומקורו טהור מתשובת הרשב"א (סימן רטו). ע"ש. ולאיש אשר אלה לו שכל כוונתו לשם שמים, בודאי שלא יטה ימין ושמאל מההלכה הצרופה ויתן ריוח בין הדבקים בתפלתו, לא יניח הנד ולא יניד הנח, לא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה, כמו שהזהירו חז"ל לגבי קריאת שמע (ברכות טו ב), והוא הדין לכל התפלה, וכמ"ש מרן הש"ע (סימן סא סעיף כב והלאה). וכן יזהר מאד שלא יכפול כל תיבה פעמיים או יותר להשוות משקל הנגינה, דהוה ליה כאומר שמע שמע, שנראה כמתלוצץ, וכמו שפירש רש"י בברכות (לג ב). ועל כיוצא בזה אמרו בסנהדרין (קא א) שהתורה מקטרגת עליהם ואומרת, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור של לצים. ע"ש. וע' במאירי מגילה (כה ב) שכתב, שנראים הדברים כי מה שאמרו האומר שמע שמע משתקים אותו, היינו בשליח צבור שהוא מצוי לכוין ביותר, ועליו אמרו בגמ' (שם) חברותא כלפי שמיא, אי לא מכוין מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דיהיב דעתיה ומכוין, אבל יחיד לא, דשמא מחמת שלא כיון דעתו הוא, שכל שלא כיון בפסוק ראשון צריך לחזור, ומיהו אם כופל משם ואילך, פסוק פסוק, אף ביחיד איכא חשדא, שהרי אינו צריך לחזור וכו'. ע"ש. ועכ"פ בכופל תיבות פעמיים או יותר בודאי שיש להקפיד בין ביחיד בין בש"צ, שהרי נראה כמתלוצץ. והן אמת כי הרב ערוך השלחן (סימן שלח ס"ח) כתב ללמד זכות על החזנים שכופלים תיבות בתפלה, להנעים נגינתם, שאולי שכיון שלא אמרו חז"ל אלא על שמע שמע שמשתקים אותו, משמע שבשאר תיבות לית לן בה. ומ"מ טוב לפני האלהים ימלט מזה. ע"ש. ולפי דברי המאירי הנ"ל יש לדחות ראיתו, וכן ראיתי עוד בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן לא) שנתן כמה טעמים לאסור לכפול התיבות פעמיים או יותר, והביא ההיא דברכות שהזהירו על שמע שמע, וכתב שהוא הדין בשאר תפלה, והאריך בזה לאסור. ע"ש. וגם רשום אצלי בזכרונותי כי בקונטרס דברי זאב חלק י' (עמוד כא) הביא דברי הערוך השלחן הנ"ל, ודחאם. ע"ש. (וכעת אמ"א). וכן ראיתי להגאון ר' יוסף ענגיל בשו"ת בן פורת ח"ב (סימן ז) שכתב, שצדק הרב מקינצק כי החזנים בזמנינו הצד השוה שבהם עושים שלא כדין במה שכופלים התיבות והמאמרים בתפלתם, להראות יופי נגינתם ולהתנאות בקולם, וזה בודאי הפסק גמור בתפלה, והרי בלא"ה קי"ל (ברכות לא א) שהמתפלל צריך שיכוין לבו לשמים, ואלו החזנים בשאט נפש מסירים כוונת דעתם לגמרי מענין התפלה, וכל כוונתם שיעלה ניגונם יפה, ובמקום שהתפלה תהיה דרך תחנונים עושים ממנה כמו קונצרט, ואין ביד הרבנים למחות בעונות הרבים. עכת"ד. גם בספר תורת חיים סופר (סימן נג ס"ק כה) כ' שהחזנים הכופלים התיבות שבתפלה ובקדושה הוא הפסק גדול, ופעם אירע בפני אדוני אבי מורי ורבי ז"ל שהחזן כפל התיבות בקדושה, וגער בו באמצע הקדושה, ובודאי שיש איסור בדבר, ואפילו למי שכופל התיבות ומכוין לשם שמים מוכח בשו"ת מהר"ם שיק (סימן כה) שיש איסור בדבר, וכ"ש החזנים שעושים כן אך ורק למען נעימות הנגינה באזני העם וכו'. ע"ש. וכן פסקו בשו"ת פקודת אלעזר (סי' כה) ובשו"ת פרי השדה ח"א (סימן כט). ע"ש. גם הגאון ר' משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סימן כב) כתב שחזן העושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו, והרי הוא מגונה וכו'. ע"ש. וכן בשדי חמד (אסיפת דינים מע' הפסק) הביא להלכה דברי המהר"ם שיק הנ"ל. (וע' בשו"ת זקני יהודה סימן קלא. וי"ל ע"ד). וכן עיקר. ושומע לנו ישכון בטח.
תוקן על ידי Cantor_yos ב- 21/11/2010 14:35:56
 |
|
|
