סיפורו של חזן         חיים אדלר                                                  

                                          בבית החזן יצחק אשל ז"ל במושב חמד

למוצ"ש אחד בתחילת ה-70 הוזמנו אני ורעייתי ע"י החזן יצחק אשל ורעייתו למסיבת "קבלת פנים" לחזן משה גנשוף שביקר בישראל באותה עת. (אף עבר לפני התיבה בשבת בבוקר עם מקהלה בבית הכנסת הגדול בבני ברק והגיש כמה הופעות). למסיבה זו  הוזמנו גם החזן משה קראוס לשעבר החזן הצבאי הראשי הראשון לצה"ל. ורעייתו רבקה שעשו עליה לארץ לאחר שהייה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה שם שימש כחזן ראשי בבית הכנסת היוקרתי "אוקספורד" 20 שנה, וגרו ברח' הקליר 7 בתל-אביב, החוקר והסופר שהוא "מוסד" בפני עצמו "Zimmerman Institution" אני קורא לו, ה"ה רבי עקיבא צימרמן, החזן אריה בראון וזמירה רעייתו וכן החזן אליהו גרינבלט ומנוחה רעייתו שהיה גם נהגינו במכוניתו למושב חמד בה גרה משפחת החזן אשל.

בהגיענו לבית החזן אשל מצאנו כבר את החזן גנשוף בביתו וכן את החזן-זמר מישה אלכסנדרוביץ שהיה חזן חדש לבית הכנסת הגדול ברמת גן.

כאן ברצוני לספר כי לראש השנה והחגים בראשית ה'תשל"ב התקבלתי כחזן ביה"כ הגדול ברמ"ג - צילום החוזה - להופיע ביחד עם מקהלת בית הכנסת בניצוחו של מנשה לב רן והיה לי סיכויים להמשיך שם כחזן. באותה תקופה עלה לארץ החזן – זמר מישה אלכסנדרוביץ מרוסיה, אז, נצנצה עליה חדשה  אמנם מצומצמת מחבל ארץ זו, עלו באותה תקופה עוד אמנים יהודיים מפורסמים ( הזמרת נחמה ליפשיץ מי שזוכר) וראש הממשלה או שרת החוץ דאז הגב' גולדה מאיר (שהייתה מרוסיה במוצאה) פעלה הרבה למענם והלחיצה את ראה"ע רמ"ג דאז והנהלת ביה"כ שיקבלו אותו כחזן בבית הכנסת היוקרתי הזה בית הכנסת הגדול ברמת גן. יו"ר ביה"כ שמו היה צבי יהודה סנדרוביץ יהודי טוב ובא אוריין. משנתקבל החזן אלכסנדרוביץ כחזן לביה"כ אמרו אז שבין היו"ר והחזן מבדילה ההברה או המלה אלכ...

אצילות רבה הייתה מצד המארח ורעייתו בקבלת הפנים, הבית וחדר האורחים המעוצב, הכיבוד ההגשה וכו' היו ברמה גבוהה וקלאסית אתן רק דוגמית קטנה, על המפיות שניתנו לכל אורח היה מודפס בצבע זהב "ברוכים הבאים" "בית אשל" כל אלה הישרו אווירה חמה וידידותית על כל הנאספים. הייתי צעיר החזנים בבית ואך טבעי הדבר שהמארח יבקש ממני להשמיע משהו. האמת, היה לי מורא להופיע בפני גאוני עולם אלו בכל זאת קמתי והזכרתי מאמר חז"ל "פותחין בכבוד אכסניה" ומכיוון שכך אשמיע את פרק התפילה "שים שלום" של החזן המארח יצחק אשל.

הייתי חסיד גדול של תקליטי החזן יצחק אשל עוד לפני שהכרתיו אישית. ידעתי אז על-פה וזוכרני עד היום את כל היצירות שבתקליטיו בחומר שהגיש, ועד היום כל אחד יכול לשמוע, נוסח, קנייטשים, קולר טורות מעניינות ובעיקר הרבה להט. אני יכול לומר בפה מלא  שמה "שטיקלאך" שלו למדתי הרבה. פעם ראשונה שראיתיו הייתי ילד כבן 11 באולפן של "קול ישראל" שהיה ברח' ביאליק בתל-אביב סמוך לבית עירית תל אביב שם היה בנימין צביאלי מנהל מדור "הווי דתי בקול ישראל" ומגיש התוכניות "פרקי חזנות כבקשתך" "סופרים וספרים" על ספרות תורנית ועוד. החזן אשל הקליט אז לתכנית "מלוה מלכה" את הפרק "אתה חננתנו למדע תורתך" הנאמר בתפילת שמו"ע במוצ"ש. זה היה מדהים. ב"טייק 1" הוא הקליט את הפרק עם הפסנתרן המפורסם אברהם פרשקו. בלבי זכור לי עדיין את החמימות שאשל נתן בפרק זה. מבעד קיר הזכוכית שבאולפן ראיתי את תנועות ידיו שליוו את אמירתו-שירתו. לאחר ההקלטה יצא  והצית אשל סיגריה, עישן וחייך אלי הבין שאני מיתמה "המותר לחזן לעשן"? אחריו הייתי הבא בתור להקלטה כ"נער פלא" לתת קולי בשיר, באתי אז לאולפן עם המורה שלי מוסיקאי מדופלם מוינה-אוסטריה בשם יצחק פרצ'יק (פאר) שהיה בא לביתנו אחת לשבוע ולימד אותי נוסח חזני של "קבלת שבת" כדי שאוכל לעבור לפני התיבה עוד לפני גיל ה"בר מצווה" שלי ועוד שירים. שנים לאחר מיכן הכרתי את החזן אשל אישית שהגיע עם רעייתו לעתים קצובות לחנות ממכר מוצרי בשר שם הייתי מפקח כשרות אזורי. כמובן שידידותנו נתהדקה ושיחתנו עברה תמיד מיד לקטעי החזנות שלו שכאמור הייתה לי ידיעה בהם וטיילנו ב"פרדס" פ'שט ר'מז ד'רש ס'וד שלו, כשהוא מסביר לי את רעיונותיו ומחשבותיו בשירה שלו בפרק זה או בפרק אחר לפני ששר אותו. בהרבה מהופעותיי בקונצרטים וברדיו השמעתי את פרק התפילה המצוינת שלו "שים שלום" שהיא תמיד תפילה אקטואלית. לאחר שנים כשהד"ר מרדכי סובול השמיע מיצירות אשל כשהן מעובדות לתזמורת עם חזנים ב"היכל התרבות בת"א אמר לי החזן  אשל  "אני זוכר אותך לטובה, חיים,  אתה היית הראשון שבצעת בפומבי את פרקי החזנות שלי.

ה"שים שלום" עבר בהצלחה, מחיאות כפיים, המארח צהל, התיישבתי על מקומי וגנשוף פוסק ואומר בקול רם ביידיש "דער יונגרמאן ועט אונקומען ווייט און הויך" ובעברית "הצעיר הזה יגיע רחוק וגבוה" כמובן שכולם הנהנו אחריו ועשו לי טוב על הלב וגם נסכו בי סיבה להמשיך ב"מירוץ"... שיח החזנים היה ברמה גבוהה בנושאי שירה וחזנות וערב זה היה עבורי לימוד שלא ישכח.

תוך השיחה אני שומע את החזן אלכסנדרוביץ שאומר על עצמו והיה לי כעין מסר. כשאני ניגש לעמוד –אומר אלכסנדרוביץ-  ב"שוכן עד", אני מתחיל בשקט מאד, שהקהל בקושי ישמע אותי, שהקהל ילחש אחד לשני "וואס זוגטער" "וואס זאגט דער חזן" כלומר מהו אומר, איפה הוא בסידור, שהקהל יהיה בשקט, יתכופף ויטה אזנו לשמעני. כי אם אתחיל בקול גבוה "שוכן עד" והקהל ישב שעון על הכסא ומסתכל בסידור אזי בזה נגמרה הופעתי. כבר מכירים אותי, הפתיח הראשון בקול, ייתן לקהל את כל מבוקשו וכבר יידע להחליט איזה סוג חזן ואיזה קול מופיע בפניו. המתח בקהל המתפללים ירפה, ואין יותר קשר בין החזן לקהל מה שאסור לעשות. באותם ימים נתן החזן אלכסנדרוביץ קונצרט יחיד ב"היכל התרבות" בתל-אביב באולם מלא עם המלווה-המוסיקאי הפסנתרן והעורך-דין חנן וינטרניץ והיה מה לשמוע ומה ללמוד מחזן בעל קול מיוחד לא צעקני ולא גבוה מבצע שירה מיוחדת שכל הברה ברפרטואר העשיר שנתן, הייתה לה משמעות מיוחדת ואפשר לומר על שירתו "משובצים במילואותם". כל הברה והברה הייתה עם הנגינה ביחד. המילה הייתה מדויקת ומשובצת בדיוק במקום הנגינה.

קראוס עונה לעומתו, צריך להשאיר את הקהל במתח כל זמן התפילה ולהפתיע אותו מדי פעם, פעם בצורת סלסול מעניין פעם בטון גבוה ומעניין, לא בסגנון קוסביצקאי,  רק כך הקהל יהיה מרוכז כל עת התפילה. ה"פוסט מורתום" היינו "הניתוח שלאחר המוות" שהקהל מנתח את החזן או יותר נכון לומר את תפילת החזן שמסר נפשו להתפלל יפה והתאמץ עד כלות הנשמה, יהיה ניתוח ברמה שונה מסתם ניתוח.

 ואשל אומר אני מחפש חידושים בכל תפילה ותפילה כשאני ניגש ל"עמוד". התפילה של היום או השבת אינה כאותה תפילה משבת קודמת ואת הנוסח שאני יודע שמעתי אצל "השויחעט" היינו אצל השוחט שבעיירה שתפקידו היה מחוץ להיותו שו"ב גם "הבעל תפילה" של העיירה כנהוג בימי קדם שהשו"ב היה גם חזן הקהילה. מה אומר ומה אספר, הערב הזה היה לי לאוניברסיטה בחזנות שאני זוכרה עוד היום.

מעניין לעניין. הזכרנו את ה"פוסט מורתום". זוכר אני את הקבוצה הגדולה של ה"פוסט מורתומיסטים" המבינים-המנתחים את החזן שהיו נקבצים לאחר תפילת שחרית של שבת בעת קריאת התורה ברחבת בית הכנסת הגדול בתל-אביב והיו נקראים "הפרלמנט" שם "נותח" החזן לאחר התפילה לאורך ולרוחב. ה"מבינים" היו רבים (ב' מודגשת) ורבים (ב' רפויה) רבים ביניהם פשוטו כמשמעו איזה ציון יקבל החזן. הקולות שלהם נשמעו לפעמים בבית הכנסת בעת קריאת התורה והפריעו את שמע הקריאה. המבינים דאז היו "גדולי המבינים", ששמעו חזנים גדולים עוד בתקופה שמלפני השואה. היו שבאו ממחוזות רומניה או הונגריה והיו מאוקריינה ורוסיה או מפולניה, אלה "חסידים" של החזן דוד משה שטיינברג, אלה "חסידי" החזן דוד רויטמן מהם היו אוהבי חזנות קוסוביצקאית, היו חבר מושבעים ל"יוסלה" או לקווארטין כל אחד מהם שיבח או לא שיבח את החזן. אך ניגש החזן ל"יקום פורקן" כל הקבוצה הזו התפזרה שבה ומילאה את בית הכנסת. לאחר התפילה שמעתי אחד אומר "מיט וואס גיי איך, היינט, אוועק פון דאנעט" הינו: עם מה אני הולך מפה היום הביתה. שאלה טובה ומצוינת.  וזה גם מסר חשוב לצעירי הצאן ולחזנים שבדרך, עם מה הקהל הולך הביתה לאחר התפילה שנתתם. איזה רעיון מעניין ומשכנע בתפילה נתתם. היו כאלה מתפללים שכ"כ נהנו רוחנית מהתפילה שלא היו צריכים כבר ללכת הביתה לאכול סעודת שבת או חג מרוב שביעות רצון. פעם כשנפגשו יהודים לאחר התפילה בדרכם הביתה שאל זה שהתפלל ב"שטיבל" או בבי"כ אחר שלא שמע את החזן בביה"כ הגדול את מי שכן היה בביהכה"ג ושמע,   "איך היה החזן"? האם החזן היה טוב והיה מה לשמוע, לא היה עונה לו הלה "מדהים" "גדול" כמו שהיום נותנים לחזן סופרלטיבים. אם החזן היה באמת טוב היה הנשאל שם ידו על לחיו ואומר "אך, אך, אך"  או "איי יאיי, יאיי יאיי" ותו לא. הפנים שנהרו אצל הנשאל ע"ד שמיעת החזן אמרו הכל על החזן.

על אלה אני בוכייה על בית הכנסת הגדול בת"א, חזניו, חברי המקהלות, המנצחים ועל כולם המתפללים הרבים שמלאו את בית הכנסת שגלה תפארתו, כל "כלי הקודש" החזנים ראשון ושני, הבעל קורא, השמש כולם עמדו על מקומם בהופעת הדר בגלימה מצנפת וטלית, על עוד הרבה בתי כנסת בעיר הומים מתפללים שבכל בי"כ בת"א ובערים שונות בארץ היה חזן במשרה קבועה מי פעמיים בחודש ומי פעם בחודש עם מקהלה או בלי מקהלה אבל חזן היה.

בצדק יאמר ש"השירה החסידית" דחקה את נושא "החזנות" הצידה. החזנות הייתה הבית של השירה הדתית. בבתי כנסת בארץ ובחו"ל היו הופעות חזנים מלבד שבתות וחגים, תפילות חזנים ב"מנחה ומעריב" , "מעריב עם ספירת העומר, "יום כפור קטן" ועוד שהיו משתתפים כמה חזנים ביחד עם גלימותיהם, מצנפותיהם וטליתותיהם ולאחר התפילה נתנו עוד כמה קטעים בלבושם החזני. השיח בצבור באופן כללי היה על תפילה, חזנות וחזנים. כעת עם התרעננות הציבור, האהבה ו ה ה ב נ ה לחזנות גודלת בכלל ויוצאי ישיבות משתלמים בתפילה ובנוסחאותיה נתפלל שתחזור עטרה ליושנה על כל משמעויותיה.

כיום, במבט לאחור אני רוצה לציין את ידידותי עם החזן משה גנשוף שהעניק לי ספרו עם הקדשה מיוחדת "מנחה מעריב לחול" ובו נוסח התפילה בתווים, נפגשתי אתו בועידות חזנים שונות בארה"ב ותודות מגיע לידידנו עקיבא צימרמן שסחף אותי אתו לכמה מועידות אלה בהן שרתי ועם כל הענווה גם הרשמתי –מאזיני אמרו לי, חזן, אתה לא שר, אתה ממיס לנו את הלב ועוד כהנה וכהנה מחמאות- והתפרסמתי. באחת מועידות אלה החזן גנשוף הדגים "הנני מוכן ומזומן" לספירת העומר ולפני התפילה שאל כל חזן אפילו מבין החזנים הצעירים שהיו בוועידה כולל אותי איך יותר נכון לומר פראזה-זו, כך, או כך. זו הייתה גדולתו של החזן גנשוף גדלות של אדם גדול המוכן ללמוד מכל אדם, דבר נדיר בימים אלו. באותה תקופה היה החזן גנשוף מופיע בפרק חזנות בתכנית ברדיו W. E.V.D.  היהודית בניו יורק שהיה צריך בתכנית לתת קטע בן 3 דק' בלבד והיה מסתכל על מחוגי השניות והדקות שבשעונו כך הלחין ובאותו זמן מגיש בשידור חי את הקטע לאורך ה-3 דקות. יש בידי קטע מעניין שלו "מודים אנחנו לך" ששר ב-3 דקות, בקלטת ובתווים.

אכן ערב מפגש חזנים מרומם שכמותו לא מוצאים היום.