שיטת ההיכרות עם בת הזוג

מעניין אותי לדעת מה חושבים חברי הפורום על הגבלת מספר הפגישות. האם באמת אפשר להכיר את בן הזוג בצורה חטופה וחפוזה שכזו ולהגיע לכלל החלטה ברת קיימא?

_________________

תודה.

_________________

מתוך אתר מבט לשידוכים:

למה שידוך?
מאת: מ. אבישי
תאריך הכנסה: 12/1/2006

מפגש אקראי בתור לבנק, בקופת חולים, לובי של מלון או שיחה עם שומר החניון.

הוא ה"חילוני המצוי" ואני ה"חרדי המייצג" הבקי כמובן בכל נבכי הפוליטיקה החרדית, המתפתל להסביר את כל דבריהם והגיגיהם של כלל חברי הלובי החרדי בכנסת, מתרץ את ליצמן, מסביר את אלי ישי, מוכיח שאין חרדי גנב, ו"אנחנו מוכרים סחורה ולא סוחרים", קורא תיגר נגד התקשורת השמאלנית ומשכנע בכל כוחות השכנוע הקיימים את מציאות הבורא מעמד הר סיני ותורה מן השמים.

ואל תתמהו שהרי בסופה הדרמטי של השיחה עתיד בו שיחי לגזור בחרדת קדש את הקוקו הארוך המסתרך לו על גבו, לחבוש כפה, להתעטף בציצית זקן פאות, ומחר מן הסתם כבר יחבוש את ספסליו של כולל חזו"א לפחות.

מיצינו כנראה את הנושאים החשובים כיון שלרגע משתררת דממה.

ואז.

אני יודע...

עוד מעט זה יגיע.

כמו סכר שנפרץ כמו צונאמי מתפרץ, ואני רואה את החיוך המתחיל להסתמן סביב שפתיו של בן שיחי, החיוך המתרחב, הניצוץ המנצח בעיניים, ואני יודע.

סוף סוף נצנצה בראשו שאלת מליון הדולר.

שאלת השאלות של כל חילוני מאקדמאי ועד מתדלק בסונול, מפרופסור ועד פלאש-מן של צלם.

השאלה שתתן נוק אאוט לכל טיעוני.

האקסיומה שאין עליה תשובה, הקלף האחרון שנשאר צמוד לחזה.

והוא, כקוסם מיומן שולף אותה, ומנחית "מתחת לחגורה" בלי בושה: "תגיד לי אתם לא נורמליים? אחרי שתי פגישות כבר מתחתנים? אתם מטורפים.

מה זה הבדיחה הזאת שנקראת שידוך?" נכון.

הוא לא ממש דייק כי אף אחד לא סוגר אחרי פעמיים (חוץ מחוגים חסידיים, אבל לא עליהם נסוב המאמר).

אבל בהחלט לדעתו יש טעם בדבריו, ואולי גם אנחנו זקוקים פעם לחדד את הנקודה שאנחנו באמת כ"כ רגילים אליה ובה במידה מידי פעם עולים גם בנו "הרהורי כפירה", של "אולי באמת עדיף המפגש העיוור, אולי יש משהו ב"אהבה ממבט ראשון"? אנחנו לא מפסידים משהו? האם אפשר להשוות את הפגישות הרשמיות המצוחצחות והמצועצעות בהן כל מילה מדודה ומחושבת, בהן יושבים שני שחקנים במשחק מכור מראש, שכל אחד יודע מה השני אמור לענות לו לכל שאלה, האם זה ידמה לפגישה משוחררת נטולת גינונים לתקופה של הכרות של חדשים ארוכים, בכל מיני מצבים, בכל סוגי מצב הרוח??? כמובן שאינני מתכוון ח"ו לצורה ה"חילונית" הנטולה כל רסן, אך למה שלא נהיה כמו ה"מזרחיסטים" הד"ל המקפידים על הל' יחוד, נזהרים ממגע ח"ו אך מגיעים ליום האירוסין הרבה יותר מכירים???

האמת היא שהשאלה כלל לא מתחילה.

נפתח עיתון ונביט במודעות הדרושים.

בכל מקצוע פרט אולי ל"פלאש מן" – זה שאוחז את הפלש עבור הצלם, יש צורך בכתיבת קורות חיים.

מדוע? למה שלא נזמין אותו לראיון נשב ביחד, נשמע אותו, נראה איך הוא נראה ולפי זה נבחן, מתאים לנו או לא.

יותר מזה.

מקומות עבודה שמכבדים את עצמם דורשים שקורות החיים ייכתבו בכתב יד דווקא מה הסיבה? ברגע שנראה שהאדם מתאים מבחינת כישורים וידע, מעבירים את הכתב לגרפולוג.

שלב ראשון של הבדיקה יהיה היושר, שלב שני יהיו התכונות.

אם יהיה אדם מקצועי ביותר אך תהיה לו תכונה של סופר מנהיגות, הוא לא יתקבל לתפקיד הדורש צייתנות.

למה? חוסר התאמה.

חמור יותר הדבר כאשר מדובר בתפקידים ביטחוניים, ככל שהתפקיד יותר מסווג יהיו החקירות יותר מסיביות.

החל ממקומות לימודים, נטיות נפשיות חוסן נפשי יכולת עמידה במטלות, דעות פוליטיות, ועוד כהנה וכהנה.

למה שלא נזמין אותו , נשב על כוס קפה ונשאל אותו דוגרי: אחי, אתה אדם ישר? אפשר לסמוך עליך? אתה חושב שלא תגלה סודות מדינה גם אם יציעו לך מליון דולר? אם הוא יענה נכון נקבל אותו לעבודה, וניתן לו להוכיח את עצמו.

למה לא? כי מי שחושב שאיזשהו אדם בעולם יקום ויאמר: האמת היא שאני מושחת, אוהב בצע, חסר אחריות ולא מקצועי בעליל, שיקום.

אף אחד לא יענה כך על עצמו, אחרת למה אתה מציע את עצמך? מבט עין של האדם המקצועי ביותר לא יחשוף אדם מושחת.

אני אישית מכיר אדם שחקן מבטן ומלידה, שהגיע למקום עבודה על סמך הכרות, במשך תקופה ארוכה הוא "משך באף" את כל המערכת, סובב את כולם על אצבע אחת. לווה כספים מאנשים שנתנו בו אימון ניצל את המעסיק, קודם בתפקידו, עד... עד שיום אחד התפוצץ הבלון.

התברר שהברנש נוכל בין לאומי, מתוחכם, ערמומי, וכמעט כל אחד מהעובדים הוא הוליך שולל בתחום כלשהו.

אנשים פשוט אכלו את הכובע מרוב תדהמה.

"איך לא קלטתי? באיזה אופן נעצמו לי העיניים?"

אבל זה היה פשוט.

אותו אדם פרט לכריזמטיות הטבעית שהיתה לו, היה יושב ימים שלמים ולומד ספרי פסיכולוגיה המלמדים כיצד לשלוט באנשים.

כיצד להשפיע, וכיצד לשדר אמון ואמפטיות, והוא הצליח. אמנם לא כל החיים אבל לפחות במשך מספר שנים.

נחזור לשידוך.

חתונה היא לא עיסקה, חתונה היא לא מקום עבודה.

חתונה היא החיים של האדם.

אתה הולך להחליט עם מי תחלוק את כל מה שיש לך במשך שבעים שמונים השנים הבאות.

מי יהיה השותף השני שלך כהורה לילדיך, מי יהיה השותף שלך בכל ענייני הכספים, ועל מי תישען בכל עת של קושי.

אני לא מדבר מהבחינה הדתית, מבחינה חילונית טהורה, בחור פגש בחורה בחורה פגשה בחור, יש "קליק" מצאו חן אחד בעיני השני.

אז מה? אתה יודע מי היא? את יודעת מי הוא? אולי הוא שחקן אולי הוא יודע להציג? אפשר להציג שנים רבות אבל לא כל הזמן.

אדם מציג כל זמן שהוא רוצה להשיג משהו.

"אני רוצה להתחתן איתה, ולכן אני אנסה להבין מה היא מחפשת, ו"להיות כזה", ואני אשיג את שלי".

עד מתי הוא ישחק? או עד יום אחרי החתונה או עד שימאס לו, אבל יום אחד זה ימאס.

כי בבית פנימה, אדם, ירצה או לא ירצה יהיה הוא עצמו.

כאשר ניגשים לשידוך הזה נעשה אחרי שיודעים את כל ה"קורות חיים של האדם".

אחרי בירורים אצל שכנים, חברים, ידידים, מורים.

נכון שגם אין הבטחה של מאה אחוז, גם כאן יתכן שלא יצליחו להגיע לכל האינפורמציה.

אבל במרבית המקרים אפשר לפחות לדעת אם יש התאמה או לא.

האם יש סיכוי שהזוג יחיה יחדיו בשלום או שזה נידון לכישלון מתחילתו.

אין זה סוד שאחוזי הגירושין בעולם נמצאים בעליה מסחררת.

בדרך כלל ששואלים גרוש/ה "אז למה התחתנתם? התשובה תהיה "לא הכרתי אותו/ה".

נכון שגם אחרי שיודעים הכל יש מספיק עבודה כדי שזוג יסתדר ביחד, וגם אחרי "שידוך" יכולים להיות חוסר התאמה וגירושין, אבל ללא השוואה למקרים בהם אין התאמה ראשונית בין בני זוג.

אם כך אז למה צריך בכלל פגישות? ואם הכל כל כך טכני מה יהיה עם אהבה בין בני זוג? התשובה נמצאת בדברי חז"ל שלימדו אותנו שאהבה נוצרת מתוך נתינה.

כאשר זוג חי ביחד, עם מטרות משותפות, עם נתינה אחד לשני, ממילא תגיע האהבה.

לכאורה היה אפשר להניח שכל אחד ואחת שישקיעו זה בזה יגיעו לאהבה, אבל כדי שזה יתחיל יש צורך שלא תהיה רתיעה אחד מהשני.

שהמראה ימצא חן, שיהיה מצב לשיח בין השניים, כדי שלאהבה יהיה על מה להיתפס.

לזה מספיקות מספר פגישות מינימאלי.

הכרות, שיחה על נושאים משותפים, בחינה אם זה הפרצוף מולו אני רוצה להתעורר בשבעים שמונים השנים הבאות, או שאני אעדיף לחבוש כובע גרב בכל פעם שנצא ביחד לרחוב.

חמש/ עשר שעות משותפות יתנו את התשובה לזה, ואם המטרה היא באמת להתחתן למה למשוך את הזמן? למה לחכות?

אז...

תבררו טוב, ו... מזל טוב.

ייייייייייייייחביבי, "הולך בתום ילך בטח", לידי יושבת לה בת זוגתי הכשרה והיראת שמים ואפילו החסודה, והתשובה לשאלתך היא בעצם במילה אחת " אמונה " . כי יש דרגות לאמונה מ-1 עד 10.וכשאתה תעשה את המוטל עליך בלבד שזה ריבוי בתפילות על זיווגך,( וכמובן שבזיווג תעשה את ההשתדלות המוטלת עליך שהיא היכרות השידוך בנושא יראת ה' ואהבתו בלבד)ההוא מלמעלה יכוון את כל השאר והדבר בדוק ומנוסה.ביטחון ואמונה , אמונה וביטחון . עניין אחד הוא.
הדברים נכתבו על דעת בת זוגתי ובהסכמתה.והגענו עד הלום.
הכותבים לכבוד התורה והבורא משפחת .....שיחיו.

ג'ואיש, וואלה נכון
אז בעצם קורות חיים וכתב יד אומרים הרבה יותר מהכרות עמוקה בינאישית
איך פספסתי את זה עד עכשיו??
אם אחוזי הגירושין עולים בגלל 'הפתעות שאחרי החתונה', אין ספק שאתה מצאת את הפיתרון המושלם: הבה לא נכיר זה את זה בכלל ואז לא יהיו הפתעות! פשוט נפלא
העיקר שאת לא דוחה בעיני, והעיקר שאומרים עליך שאתה עילוי בישיבה, וזה יבטיח זוגיות מושלמת. אהה, סליחה שכחתי - הנתינה. הנתינה תבטיח זוגיות מושלמת.
אבל אם אני לא מכירה את בעלי לעתיד איך בכלל אדע אם הוא טיפוס שמסוגל לתת??

קצת פרנואידי לחשוב שיש סיכוי די סביר שהחברים הטובים ביותר שלך גם הם מציגים הצגות ובעצם הם נוכלים תאבי אינטרסים. בעצם אי אפשר ליצור שום תקשורת ולסמוך לעולם על אף אחד כי 'מבט עין של האדם המקצועי ביותר לא יחשוף אדם מושחת'. נו באמת....

חבר'ה, עוד לא כל כך הבנתי איך בירורים על בן הזוג העתידי סותרים את הצורך להכיר לעומק עד לגבול האפשרי לפני חתונה...

שיטת הבירורים היא שלב מאוד מאוד מאוד חשוב:
הוא נועד למנוע מאיתנו להיפגש ו"להידלק " על משהוא שהוא לא מתאים לנו בעצם.
אחרי שעושים את הבירורים המקיפים מבחינת סוג בנאדם אישות רצונות השקפות שאיפות, לראות שאנחנו נמצאים באותו קו. זה חוסך זמן כסף, עוגמת נפש, ואכזבות.
שלב שני זה לצאת לראות אם הבנאדם בראש לך, מוצא חן בעייניך מבחינה חיצונית, (שגם את זה אפשר למנוע על ידי שליחת תמונה, במגזרים שזה מקובל)
לדעתי אין כל פסול בגישה הזו.

אפשר.

למה אפשר?

האם אפשר להשוות את הפגישות הרשמיות המצוחצחות והמצועצעות בהן כל מילה מדודה ומחושבת, בהן יושבים שני שחקנים במשחק מכור מראש, שכל אחד יודע מה השני אמור לענות לו לכל שאלה
פשוט הגדרה יוצאת מן הכלל... ואני מסכימה מסכימה מסכימה עם זה!

וזו הסיבה שבגינה החלטתי שאין בכוונתי לצאת לשידוך כזה יותר לעולם, והרי לכם מדוע...
יצאתי לפגישה עם בחור, בחור טוב, משפחה טובה, לומד, עובד בעסק משפחתי (ככה שהכל בתוך הציבור החרדי, אין סטיה הצידה, הכל בתוך המסגרת) כמה שבחים נאמרו בגינו זה לא יאומן..

הייתה פגישה ראשונה
הייתה פגישה שניה
והייתה פגישה שלישית

ובפגישה השלישית שראינו שהכל כל כך טוב הוא החליט לשתף אותי בסוד אפל שלו
הוא התוודע לאישה בגיל 18 במקרה חד פעמי.......................
הוא אמר זאת בדיוק באותו קור רוח, שבו הוא אמר שאמא שלו הולכת עם פיאה, או שאחיותיו בסמינר, ונראה היה שזה לא כל כך מזעזע אותו, ושהוא לא מגלה חרטה בנידון..
ששאלתי אותו אם הוא מספר את זה לכל הבנות שאיתן הוא נפגש בשידוכים, הוא אמר שזו הפעם הראשונה שהוא הגיע למצב רציני של פגישות, ובגלל שהוא ראה שאנחנו מתקדמים הוא החליט שהוא מוכרח לשתף אותי...

מאז ,החלטתי, אני למופע הזה בו אנחנו יושבים כמו בובות מהנהנות בחיוך , והמשחק מכור והשחקנים ידועים כשחקנים, לא מתקרבת יותר...
(ולשאלה המתבקשת איך אכיר אותו אם לא בשידוך, את זה אני משאירה לבוראי..)

זה אכן מראה שלא משנה כמה פגישות את יכולה לצאת עם בחור, את לעולם לא תכירי אותו...
מה שכן, רק תפילות + אמונה חזקה יכולים לעזור במקרה של פגישות שידוכים...

בהצלחה לכולכם...

תוקן על ידי sh0ckistit ב- 30/09/2007 18:28:08

רגע רגע - סתם להבין- ואם זה לא היה רשמי ומצוחצח נראה לך שהוא היה חושף את עצמו בפגישה הראשונה?

לא, והתמזל מזלי שהוא חשף את עצמו בכלל בפגישה.. ולא משנה איזה מס' פגישה

הבעיה שלי היא, שבאמת אנחנו מגיעים לשידוך שאנחנו יודעים מה אנחנו צריכים להגיד, ואיך אנחנו צריכים להתנהג, ואנחנו באמת מתנהגים ככה..
אבל בעיקרון, דרך הפגישות האלו את מחליטה אם זה הגבר איתו תוכלי לבלות את שארית חייך
ולצערי הרב, הכל שם משחק, משחק מכור..

מה האלטרנטיבה?

זה הבעיה- אין אלטרנטיבה, (אבל אני לעת עתה פרשתי משיטה זו)

בירורים- בסיפור שלי די הוכח, שאם האדם עשה את מה שעשה בשקט מוחלט , שום בירור לא יעזור..

להיות איתו יותר זמן, אולי יכול לעזור, ופחות רשמיות בפגישה, זה יכול לעורר בעיה, ולגרום לו לחשוב שאת מדי פתוחה ומודרנית, (שוב זה עניין של נורמה, דובר באשכול אחר... )

_________________