בס"ד
שלום,
אין לי מושג בכתיבה בחיים לא התעסקתי בה. (חוץ מטקסטים קצרים)
את הציון הכי גרוע שלי בדיקדוק, לא למדתי מעולם חיבור ותחביר.
משום מה התיישבתי הערב מול המחשב הוורד פתוח, והתחלתי לכתוב.
לא יודע למה, אבל זה קרה.
אין לי מושג אם מה שכבתי ראוי לקריאה, אין מושג אם אוכל להמשיכו.
אבל בכל זאת החלטתי להעלותו.
בס"ד
מילים פורחות באוויר
היא נעה אנה ואנה, לא יודעת את נפשה מרוב להיטות
היא ראתה אותו זו הפעם הראשונה אך חששה שזו תהיה האחרונה.
מילותיה נעתקו ברחו והתעופפו., היא ידעה זה הוא.
מחרך הוילון האדום שאבא קנה לאימא לכבוד יום הולדתה ה- 60 היא הציצה, הציצה ונפגעה.
אבא אמר עוד כמה מילים - מילים של שלום ונעימות, מילים של נימוסים.
היא שמעה את אביה אומר:
- "דיברתי מספיק, אתה בטח רוצה לפגוש את ביתי",
- "כן בהחלט אשמח מאוד" ענה הבחור.
ליבה כמעט ויוצא מגבולותיו הפיזיים, הנה הגיע הרגע לו חיכתה שנים רבות.
בצעדים קלילים שנדמה היו לה ככבדים היא נכגשה אל מרכז החדר.
מחייכת קמעה בעיקר נבוכה גם אם יודעת היא מה להגיד אין הוא יוצא מפיה.
רוצה לשבת אך קפואה במקומה.
- "את רוצה שנחליף מקום?", שאל בביטחון.
- "לא זה בסדר, סליחה לרגע חלמתי".
מתח רב שרר באוויר כמעט ויכלו לשמוע את הרדיו הישיש של הזקן מהבניין השכן.
מקפיד הוא לשמור על שלוות השכנים, את הרדיו שם על הווליום הכי נמוך ומצמידו אל אזנו.
עדין שקט, מה עושים חשבה לעצמה, אני כ"כ רוצה אבל לא יכולה לומר מילה.
מקובע ממה שלימדוהו החיים, הנימוסים הם הבסיס לחיים שלווים, אחכה עד שהבחורה תתחיל לדבר גם אם יש לי מה לומר.
בזווית עינו כשהבחין שפניה כלפי החלון, זאת ההזמנות שלי.
הוא בחן את צלליתה, אכן בחורה נעימה עדינותה ניכרת בתנועות גופה, אמנם לא פגשתי הרבה לפניה אבל בה יש משהו מיוחד.
אבל למה היא לא מדברת למה היא שותקת האם משהו בי לא מוצא חן בענייה, אולי זה הגובה שמפריע לה. כן אני זוכר את אימא אומרת "שמוליק אתה בחור מוכשר נאה אבל הגובה שלך מהווה בעיה, אני אומרת זאת לא כדי לפגוע אלא כדי להכין אותך, תדע זה יכול לקרות שיורדו אותך בגלל הגובה תהיה חזק".
הוא זוכר זאת היטב, הוא לא שכח, שמוליק לקח את עצת אמו וידע לזכור ולשנן לעצמו את תכונותיו האישיות הטובות את נעימותו ועדינותו, הוא לא שכח את הגובה אבל גם לא נתן לו להשתלט עליו.
השתיקה ממשיכה ויפעת לא יודעת את נפשה, איך אפתח את השיחה, אם אני יאמר אולי אתה רוצה לשתות משהו הוא יחשוב אין לה מה לומר אז היא מדברת על שתייה.
אם אני אתחיל לדבר על המשפחה שלי הוא יחשוב זה מה שיש לה להגיד למה היא חושבת שזה בכלל מעניין אותי.
אדבר על עבודתי בתור יועצת לגיל הרך אחשב לעמוקה מידי ולא זורמת.
ובכלל למה אני צריכה להתחיל את השיחה האם לא הבחורים צריכים לעשות זאת, לפחות עם הניסיון שלי ככה התנהלו שאר פגישותיי למה עכשיו צריך להיות אחרת.
שמוליק המשיך לבחון את הבחורה שישבה מולו בהתפעמות גלויה לעין אמנם בתחילה היא הייתה מוסווית שכן יפעת סובבה את ראשה אבל היא גם החזירה אותו קולטת במבטה את הסקירה ששמוליק עשה על גופה.
מפניו הבליח מבט של בושה היא תפסה אותי חשב לעצמו, עכשיו היא חושבת לעצמה שאני ככל הבחורים חושב רק על יופי לא מבין בנפש ולא מחפש מישהי רצינית וחכמה מעדיף את הבלונדינית הטיפשה.
אבל לא זה לא נכון זעקה בו המחשבה אני דווקא כן רוצה בחורה עניינית ורצינית, א"כ תגיד לה החזיר הקול בליבו - תאמר לה.
שמוליק לא יכול היה משהו עצר בעדו, גם הוא כמוה הרגיש את המחנק חוסר האונים - שיתוק כללי, שמוליק כבר סיכם במוחו את הפגישה- ברגע שהוא יכנס בדלת חזרה בביתו ואולי עוד לפני...
דרך הסלולארי תגיע ההודעה, "הוא בחור נחמד נעים ונימוסי, אבל מאוד שקט וגם הגובה לא כ"כ מתאים את יודעת הבת שלי 1.70 היא צריכה לפחות..."
יפעת הביטה לרגע בשעון הגדול שנח על הקיר כאילו אומר, יש עוד זמן לאן אתם ממהרים, אך המחוגים הראו אחרת כבר 45 דקות שהם יושבים ופשוט לא מדברים הוא מסתכל עליה היא עליו בחזרה וכך זה נמשך כבר 45 דקות.
מעניין מה אימא ואבא חושבים אם הם בכלל מאזינים, כשהחזירה את עיניה מהשעון שעל הקיר שנייה אחת נחו מבטה ומבטו זה על זו, וכאילו אמרו אנו מכירים מזה זמן רב חיכינו למפגש הזה מיום בו נשמנו את אוויר העולם, אנו מכירים מפעם...
שנייה מתחברת לדקה ודקה מתחברת לעשר ועשרים דקות והם מסתכלים כמעט ולא נושמים כמין חוט מרכזי חזק מקשר בין שני העיניים הללו, דממה עמוקה.
כשנה לאחר מכן היא קראה לזה "דממת מוות ועיניים מדברות".
- "אימא אני בבית", נפתחה הדלת בזעקה, "באתי".
כאילו מסור אדיר מימדים עבר ביניהם, יפעת הסתובבה לעבר הדלת וראתה את אחיה הקטן, שימי, מחייך קצת נבוך "אופס הפרעתי למישהו?", " לא זה בסדר, אתה יכול להיכנס לחדר שלך".
היא עוד יכלה לשמוע את אימא רוטנת "אמרתי לך לבוא הביתה לא לפני 10:30, ומה השעה עכשיו?".
האמת שבסתר ליבה חשבה נעמה אולי באמת הפגישה הגיעה לסיומה, היא לא האמינה שעה וחצי של פגישה ולא אף מילה.
היא הסתכלה לעברו ואמרה במין מבט של תמיהה
-"אני מבינה שסיימנו כאן", שמוליק לא ידע בדיוק מה לענות כנראה הפאשלה הייתה שלו, מה שנותר לו זה רק לסיים את הפאשלה ולחזור הביתה כל עוד כוחותיו במותניו.
- "כן נראה כך".
- "אולי את רוצה לקרוא לאביך כדי שאוכל לומר שלום".
- "כן בסדר, אקרא לו".
פגישה בת שעה וחצי ולא היה לו מה לומר אבל חושב לו לומר שלום לאבא, מוזר מאוד, חשבה.
היא ניגשה לחדר בו אביה כך נראה שהה בזמן הפגישה מפאתי החדר כבר שמעה אוושות קול – אלו היו נחירות.
מסתבר שאימא תהיה נציגת ה- "להתראות" הפעם.
אימא הייתה במטבח, אימא הוא רק רוצה לומר שלום וללכת, בסדר אמרה גברת שושנה רק שלום זה הבעיה.
שמוליק כבר עמד ליד הדלת מחכה לנציג הבית, האימא הגיעה קצת הפתיעה אותו.
בחיוך האופייני לו אמר,
- "סיכמנו על אבא, לא? מצטערת הוא נרדם, כנראה שעממנו אותו עקצה יפעת".
שמוליק לא ידע במה לבחור, אם יאמר שלום כאילו אמר זאת הפעם האחרונה שניפגש, אם יאמר להתראות כאילו רוצה לרמוז שהוא מבחינתו רוצה פגישה נוספת, מבלי משים נפלט לו המשפט,
- "להתראות יפעת".
הוא יצא מן הדלת והחל לרדת במדרגות לא מבין כיצד פיו בגד במוחו כשמוחו החליט לומר "שלום" ופיו החליט אחרת.
בעוד הוא מנסה לשאוף אויר מהלחץ הרב בו היה בשעה וחצי האחרונות הוא שומע מכיון ביתה של יפעת,
" להתראות גם לך, שמוליק".
תוקן על ידי אסיק_good ב- 18/05/2008 2:38:50
