מילים פורחות באויר- פרק 9

פרק 1 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2412547&forum_id=17053
פרק 2 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2413797&forum_id=17053
פרק 3 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2415725&forum_id=17053

פרק 4 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2418241&forum_id=17053

פרק 5 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2420750&forum_id=17053

פרק 6 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2423305&forum_id=17053

פרק 7

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2425800&forum_id=17053

פרק 8

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2428043&forum_id=17053

   שפרה התמוטטה לאחוריה, מזלה וכורסת העור המשומשת מבת דודתה קלטה את גופה העבה, הלחץ והתשישות ניכרו על פניה- שידוך ראשון שניהם מרמים טלפון בתזמון מדויק, סיפור כזה בטח לא קרה לאף שדכנית, ובוודאי לא בפעם הראשונה.

   שפרה שקעה לתוך מחשבותיה, חלומותיה, משפשפת מבלי משים את כורסת העור- עור רך לא היה שם. ידיה הסתבכו בקרעי הכיסוי הישן והמרוט.

דבר ראשון אקנה לי ספה חדשה, כיאה לשדכנית מדופלמת.

שפרה העבירה כמין סריקה על ריהוט הסלון עיניה נחו על ארון הקיר- ירושה מסבתא.

אח"כ המשיכה, אח"כ אקנה ארון חדש, סלון הוא 'שער לבית' לכן בו צריך להשקיע את הפאר, עד כמה שהיד משגת כמובן.

פתיחת דלת קטעה את חוט מחשבתה.

   "שפרה"?

"כן דב, חזרת הביתה, כבר דאגתי לך, השעה אחרי 8 הכוילל מסתיים ב- 7 איפה היית?"

"הלכתי לבקר את נוחם, הוא חלה- ביקור חולים"

"נו בסדר, רק דאגתי"

   דב שתק, מחשבותיו בליבו עימו, המקום אליו הלך היה רחוק כ"כ מר' נוחם- 'הבריא', וביקור חולים.

דב ביקר אצל ר' כהן בעל הגמ"ח השכונתי, ר' כהן היה בד"כ בסדר עם דב, הוא סמך עליו.

   "אני צריך 10,000$, החובות רובצים עלי, ר' כהן"

"אני יודע, המצב קשה אצל כולם, אתה יודע שאני סומך עליך..."

"כן, כן"

"הנה בשבילך 10,000$, נכתוב בשטר לעוד ששה חודשים"

   דב חתם, וכי הייתה לא ברירה, אומץ לספר לשפרה על ההלוואה לא היה בו, אמנם בשלב מסוים הוא יצטרך לעשות זאת אבל לא כרגע.

"דב? דב?? מה אתה חולם?" שאלה שפרה.

"אממ אני סתם, רק חשבתי. את יודעת נוחם כבר מבוגר אין אף אחד שיעזור לו, ממש כואב הלב"

   שפרה הכירה את רגישותה הגדולה של בעלה, במיוחד לאנשים חולים, בהערצה גדולה הביטה שפרה על בעלה, הערצה שהרבה יכולים רק לחלום עליה.

   "דובק'ה אני רוצה לספר לך מה קורה עם השידך..."

"אוי איך שכחתי, כן בודאי תספרי לי"

"הם התקשרו והסכימו לעוד פגישה" אמרה שפרה בגאווה ממש לא מוסתרת.

"מה את אומרת... אני כ"כ שמח בשבילך, ז"א בשבילנו"

"טוב אנו צריכים להתאזר בסבלנות, בסה"כ פגישה שנייה, נראה מה יהיה"

"בעזה"י אני מאמין בך שפרל'ה, תמיד ידעתי שיש בך את הכישרון"

דב לא יכול היה להתאפק, והדביק נשיקה רפה על מצחה.

   "דובק'הההההה הילדים בחדר ליד, מה קורה איתך?"

"שפרה את כ"כ קורנת היום שלא יכולתי שלא..."
"אני מקווה שאני לא אצטרך לשלם על זה בבקשות מיוחדות לשבת"

" לא שפרה, ממש לא, אני חושב שאני אפרוש לנוח יום ארוך עבר עלי"

"אני אשאר עוד קצת במטבח, נשאר רק את הקיגל, אצטרף אילך"

   דב, נכנס לחדר השינה, מוציא במהירות את המעטפה החומה- מעטפה עבה הייתה 10,000$ זה הרבה כסף, דב העביר את ידיו קלות ואמר, אולי בסוף לא אצטרך להשתמש בכם שטרות יקרים.

    יפעת נשארה עוד באותה תנוחה מסיום השיחה עם השדכנית, קפואה במחשבות, קפואה בחלומות, חושבת על ההחלטה שקיבלה ועל משמעותה.

היא תיפגש עם שמוליק ואז היא תחליט.

כן, זה היה נכון לתת לשידוך הזה עוד צאנ'ס, הוא בחור נחמד נראה טוב, הפרמטרים כדי להיפגש בשנית היו, וזה הספיק לה.

   "יפעתי, אנו צריכות להתקדם, אנשים כבר עולים לאוטובוסים לחלקת הקבר, את בטח לא רוצה להפסיד את זה?"

"לא בודאי שלא"

   יפעת ושושנה רצו לכיוון האוטובוסים, הציבור היה רב, אך באוטובוס האחרון עוד נשאר מקום.

יפעת נתנה לאימא לעלות ראשונה אחריה עלתה גם היא.

   "יפעתוש חמודונת" שמעה את הקול המוכר. כן, זו הייתה גברת רוזנשטיין.

"אווו, מה עושה פה? את לא אמורה להיות באוטובוס הראשון?"

"אולי, הציעו לקחת אותי ברכב פרטי, אבל העדפתי לנסוע ביחד עם כל האנשים"

שושנה ניגשה לבתה, "יפעת זה בסדר" אמרה.

"את יכולה לשבת ליד גברת רוזנשטיין, פגשתי את השכנה שלנו, מנדלוביץ אני אדבר איתה ואת תשבי עם רוזנשטיין"

   נצנוצי שקיעה אחרונים עוד פילחו את שערה המלא של גברת רוזנשטיין, למרות השנים הרבות- ריינה הייתה אישה מטופחת גם בשנותיה המאוחרות, יפעת בחנה במבטים קצרים את דמותה הפיזי והרוחני של ריינה.

   כ" הרבה אהבה יש באישה הזאת, כ"כ הרבה רוחניות כ"כ הרבה נתינה.

כ"כ הייתי רוצה להיות כמוה...

הקשר הזוגי בניהם היה כ"כ מקסים, כמה פעמים ראתה את אדון חיים עוד בשנים בהם כוחו היה במותניו מתווכח ולא מוותר על כוחה של אשתו.

   את הסיפור הזה היא לא תשכח לעולם:

הכול התחיל בשקית תפוחים, הוויכוח סבב מי יעלה את השקית.

חיים לא וויתר לאשתו מעולם, לפחות במה שקשור לסחיבת דברים כבדים לביתם- היא נסיכה אמר ליפעת כשעברה במקום באותו יום.

   היא נסיכה או מלכה? אני חושבת שמלכה שווה יותר  מנסיכה? ניסתה יפעת לאתגר את אדון חיים. טעות ילדונת, מלכה היא אמנם במעמד גבוה וכבודה רם ביותר, אך מצד שני מוטלת עליה חובה ואחריות למשפחתה ולילדיה, לעומתה הנסיכה כבודה רם גם הוא ומעמדה ג"כ, אך חובות ואחריות אין לה, עודנה נסיכה.

מבחינתי אשתי לנצח תהיה נסיכה. לעולם לא אהפוך את ריינל'ה שלי למלכה, סיכם אדון חיים את הוויכוח אחז בשקית התפוחים ועלה לביתם.

   האם שמוליק יכול להעניק לי את אותו כבוד, את אותה עדינות שקיבלה גברת רוזנשטיין.

ריינה ממש כקוראת מחשבות השלימה את המשפט, נכון הוא נתן לי כבוד, הוא היה אדם עדין, מלכותי ופשוט. אבל גם אני נתתי את עצמי, החזרתי לו אהבה.

   נחמד מאוד לקבל אהבה וכבוד כשלא צריך להחזיר, אבל צריך לדעת שקשר הוא לא חד צדדי, אמרה ריינה והחזירה את מבטה לנוף שכעט וכבר הפך לשחור מפאת החשיכה.

   יפעת הסמיקה קלות, מהנהנת כהזדהות לדברים ומשלימה לעצמה משפט אחר, למה אני חושבת על עצמי- אנוכיות. ברור שכל בחורה חולמת על גבר שיפנק אותה וימלא את משאלותיה, אבל צריך לזכור שגם אנו צריכות לתת מעצמנו דיברה יפעת אל עצמה בלשון רבים- סוג של התחמקות, אך מיד תיקנה את עצמה ואמרה: אני, אני צריכה להעניק לגבר שאנשא לו, לכבדו ולהעניק לו חיים טובים.

   שמוליק הסתובב לריקי בלא להרגיש שהוא עדין מחזיק את שפופרת הטלפון בחוזקה בידו כתורה בשמחתה.

ריקי בהתה בשמוליק חושבת לעצמה, הילד מאוהב... בהחלט, הילד מאוהב...

"אז עשיתי את זה, אה?!" שליש שואל, שליש משיב לעצמו ושליש מהרהר.

" כן עשיתי, נו ואז מה, אולי תירגע קצת, הייתי שופכת עליך גיגית מים קרים להחזיר אותך למציאות"

"תשפכי נראה אותך... עוד אחת שמדברת על אהבה..." כמעט והיו ריקי ושמוליק על סף מריבת אחים.

   הדלת נפתחה מיכל ושלומי עמדו בפתח.

"ההלוויה הסתיימה, אנחנו זזים הביתה, שמוליק אתה בא איתנו?"

"בא איתככככם, עכשיו, לאאאן?"

"מה זה לאן? הביתה"

"מה קורה איתו ריקי? הוא נראה מטושטש..."

"לא יודעת הוא עובר משהו, האהבה הזאת טשטשה אותו לגמרי"

"שוב את, שלא תדברי על האהבה שלי! אחות יקרה..." אמר בכעס.

"בסדר סליחה, לא התכוונתי"

"טוב תירגעו שניכם, שמוליק פשוט מאוד, אנחנו זזים הביתה, רוצה לבוא או לא?"

"רגע אחד, אני לא מבין ההלוויה הסתיימה?"

"כן"

"אבל מה עם הקבורה, ואיפה הולכים לקבור אותו בכלל"

"מה זה משנה, בירקונים"

"אני רוצה ללכת"

"שמוליק אני לא מסכימה, מאוחר כבר ללכת לבית קברות, אני לא צריכה להגיד לך מה כתוב בגמרא על ביתי קברות בלילה"

"אימאאאאאא אולי באמת... אני כבר ילד גדול"

"זה בסד מיכל, אם הוא רוצה תני לו", "אבל אני לא מבין" המשיך שלומי אביו, "איך תיסע, כל האוטובוסים כבר יצאו, ואני ממש לא מתכונן לנסוע הביתה עם אוטובוס כדי שאתה תוכל לקחת את הרכב, ואל תחשוב אפילו לבקש ממני"

"סליחה אבא, אמרתי משהו? אני אסתדר", "אויי חבל, רציתי ללכת"

"שמוליק, התערבה ריקי. רד למטה- לרחוב אולי יש כמה אנשים שעוד לא יצאו ותתפוס טרמפ עם מישהו לבית הקברות"

"רעיון טוב ריקי, לפחות רעיונות לטרמפים יש לך", "טוב, תודה לכולם, ריקי תודה לך על הכול, קרץ בעינו"

   שמוליק לא פספס נישקה על לחייה של אימו ולחיצת יד גברית לאביו.

"ביי אימא, אבא, ריקי. ביי"

את חבטת הדלת היה אפשר גם להרגיש.