פרק 10: יוחאי
פרק 1 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2412547&forum_id=17053
פרק 2 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2413797&forum_id=17053
פרק 3 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2415725&forum_id=17053
פרק 4 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2418241&forum_id=17053
פרק 5 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2420750&forum_id=17053
פרק 6 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2423305&forum_id=17053
פרק 7
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2425800&forum_id=17053
פרק 8
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2428043&forum_id=17053
פרק 9
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2432578&forum_id=17053
ר' אברהם וייס הסתובב בביתו כארי בסוגר, עצבות רבה ניכרה על פניו מקורה כמובן היה בר' חיים היהודי האהוב עליו, עוד מימיהם כחדשים בבנין זכר את קבלת הפנים החמה שלה זכו הוא ושושנה אשתו מבני הזוג רוזנשטיין, כמה למד ממנו ר' אברהם על התנהגות לאישה ולפעמים ללא ידיעתו של השכן.
ר' אברהם אהב במיוחד את שיחות הליל שבת שהיו מנהלים, ר' חיים וזוגתו היו לא מוותרים על העלייה לביתם למרות שברבות השנים התקשתה עליהם, אך לשמור על המסורת אמרו.
ריינה הייתה יושבת עם שושנה ומספרת על הנכדים, שושנה הייתה משתפת את ריינה בקשיי הגידול של הילדים.
יפעת הייתה אז קטנטונת אולי בת ,5 הייתה קופצת על ידיה של ריינה וקוראת סבתא סבתא, וגורמת לדמעה קטנה לצוץ מבין עיניה של שושנה.
אכן משני הצדדים במשפחת וייס לא היו סבתות, ריינה הייתה סוג תחליף בשביל הילדה הקטנה.
ר' אברהם ור' חיים היו יושבים ולומדים מענייני פרשת השבוע.
ר' אברהם אברך מכובד אך ללא משרה פומבית, התפעל שבת אחרי שבת מרוחניותו הגבוהה של ר' חיים.
ר' חיים היה מה שמוכנה בפי העם בעלב'ט, אך בעלב'ט חשוב- מנהל בנק היה, איש פשוט מלא היה בתורה ובחכמה כרימון.
כך יאה לעשות לר' חיים בכבוד האחרון שניתן למת, צפו רגשי האשמה אצל ר' אברהם.
גם עכשיו אני מסתגר בביתי, מה יהא עלי אני חייב לפתור את 'פחד הקהל' שיש בי, איני יכול כל יותר.
ר' אברהם לא הצליח להתגבר עד היום על טראומה שקרתה אותו בצעירותו, ומאז ועד היום סובל ר' אברהם מ'פחד קהל', למרות שהיה תלמיד חכם מופלג לא קיבל או יותר נכון לא לקח על עצמו שום משרה תורנית שכרוכה במפגש עם קהל- תלמידים.
מזלו היה, ששכנו ר' חיים זיהה את הבעיה ובדרך לא דרך הצליח לסדר לר' אברהם עבודה בה לא היה צריך להיפגש עם קהל. ר' אברהם היה העורך של הדף היומי. מפעל שהיה שייך לחתנו של ר' חיים. כמה תודה והכרת הטוב אני חייב לר' חיים, לולי הוא מי יודע מה היה מצבנו הכלכלי, סח לא אחת לאשתו שושנה וזאת מצידה הגיבה בהנהון כאומרת בהחלט נכון.
ר' אברהם ניסה לכסות על מצפונו באמירת פרקי תהילים לעילוי נשמתו.
אך מצפונו זעק 'ר' חיים תלמיד חכם- חבר' אתה חייב לכבדו בדרכו האחרונה צעקו מחשבותיו.
ר' אברהם נכנס ללחץ אמיתי, כעומד בין הפטיש לסדן.
"הכרת תודה זו מחויבות המציאות בודאי במקרה הנ"ל " התחיל לנתח כנמצא בעומקה של סוגיא רחבה.
אך הנפש, הבריאות, איני יכול לשאת את הקהל...
במן דחף בלתי נשלט שלח את ידו אל הדלת ופתחה בכוח רב, כאילו קורע את הפחד מליבו.
ר' אברהם נבהל לראות שעומד של אדם, טוב לא בדיוק אדם, היה זה בנו, יוחאי.
יוחאי זיהה סימני מצוקה אצל אביו- בני השפחה כבר היו מורגלים במקרים כאלו. יוחאי השכיב את אביו על הספה והחל לעסות את ליבו "אני חייב ללכת, הכרת הטוב.." גמגם אביו "אני חייב"
"אבא תירגע אתה לא חייב ללכת לשום מקום, אתה חייב לנוח אתה לא מרגיש טוב".
בכוחות על אנושים דחף ר' אברהם את בנו מעליו ונעמד "אני חייב ללכת ויהי מה"
לא גמר את דיבורו והתמוטט בשנית.
"אבא אתה לא הולך לשום מקום, אתה שומע אותי אתה לא הולך" אמר/צעק יוחאי.
"אבלל אבלל, ר' חיים מה יהא עליו על כבודו?? בלי אבל, אתה לא הולך"
"תבטיח לי יוחאי שאתה תלך במקומי, תגיד לר' חיים מעל הקבר שאני מצטער שלא תהיה קפידה"
"אבא" ניסה יוחאי להרגיעו "ר' חיים לא יקפיד הוא יודע בדיוק מה מצבך, דייך שאתה כואב ומתפלל "
"תבטיח לי" אחז ר' אברהם בחוזקה בידו של בנו.
"אני מבטיח" אמר יוחאי, "אבל אתה הולך לשום מקום"
"בסדר בסדר, רק תבטיח רק תבטי... המשיכו מילותיו של ר' אברהם להדהד באוויר...
"יוחאי" קרא לרגע ר' אברהם בהתנערות.
"תיקח גם את אחותך ואת אימא, הם למטה, מסתובבות"
יוחאי הנהן, נותן לאביו להירדם סוגר לאיטו את הדלת.
עוד מבט אחרון לאביו, אוי כמה עצב אותו הרגע הרגיש יוחאי, כמה כאב, כאב על אבא שלא היה לו מעולם, כאב על איש שהפסיד חיים שלמים בגלל שלא טיפל בבעיה.
יוחאי ירד במדרגות ממשיך עוד קצת להרהר...
"טוב אלך לחפש אותן" קטע את הרהוריו וחזר למציאות.
יוחאי נכנס למכונית הסובארו החבוטה שקנה במחיר מוזל ביותר, מתפלל לפני כל נסיעה שלא תיגמר באיזה כביש נידח בשל כשל במנוע.
הסובארו התנהלה באטיות בין מכוניות השרד, מנהלי בנקים ראשי חברות כלכליות כולם באו לכבודו האחרון של ר' חיים.
יוחאי סרק בעודו נוסע באיטיות על הכביש- רחוב מוהליבר רחוב ארוך אך לא היה זכר לאימו ואחותו.
יוחאי המשיך עוד קצת רגע לפני שיפנה לכיוון בית הקברות לממש את הבטחתו לאביו.
ממרחק מה הבחין באיש צעיר עומד על שפת המדרכה ומחווה לטרמפ.
יוחאי הכיר את תנועת האצבע- אצבע 'מגונה' קראו לזה חבריו- מכבישי הדרום בעודו נער, בחור צעיר בישיבה שחלק מעולמו היה להגיע ולחזור מאילת בטרמפים.
כבוד נתן יוחאי לאצבע המושטת, כמה פעמים זוכר את עצמו עומד ומתחנן שמישהו יעצור, יוחאי הקפיד תמיד לעצור לטרמפ, רק אם היה חשש לחייו לדוגמא בכבישי השומרון וכ"ו שם חייו היו קודמים לטרמפ.
אבל כאן בודאי לא מסוכן לעת ערב מרכז העיר, יוחאי עצר.
מדלג שלשה מדרגות ביחד ולחילופין ארבעה או חמשה, ירד/קפץ שמוליק את המדרגות.
ברחוב עוד הסתובבו שיריים מההלוויה, הרבה אנשים רכבים חונים על המדרכות, אך שמוליק חיפש את האחד שייקח אותו לבית הקברות.
באין ברירה, למרות שלא אהב את מה שהוא עושה התייצב שמוליק על שפת המדרכה הרים את ידו בסימן לטרמפ וחיכה לרכב שיעבור.
דקה, שתיים עברו, ואף אחד לא עצר.
לפתע שמע שמוליק קול קורא מאחוריו, "היי בחור, צריך להגיע לאיזה מקום?"
"כן תודה, אני צריך לירקונים, לבי..."
"כן אני יודע" קטע הבחור את דבריו. "להלוויה שהייתה פה מקודם"
"אוו מצוין תודה רבה"
"כנס" אמר יוחאי
שמוליק התרווח לו במכונית סובארו חבוטה, כפי שכינו אותה חבריו לישיבה, 'סובארו פשע' או 'אברכונית', יוחאי שם לב ששמוליק סורק את רכבו.
"אני יודע רכב ישן וחבוט, אבל אתה יודע, חבר אמר לי פעם, 'אני נוסע על רכב ישן חבוט ואולי גם מסריח, אבל אני נוסע אתה הולך ברגל '
שמוליק גיחך על היציאה החמודה, "כן אתה צודק, אנשים לא מעריכם דברים היום, הזלזול שולט בכל מקום".
"אז איך קוראים לך מר בחור?"
"אני שמוליק"
"שמוליק, שם יפה שמוליק. ואתה בחור ישיבה?"
"כן, אני בחור ישיבה"
"ואיך אתה קשור לכל העסק פה?"
"אה, טוב סיפור ארוך"
"נו טוב, אתה יכול להתחיל לנו זמן עד שניגע לבית הקברות"
שמוליק נסחף לספר, לא יודע בדיוק למה, אבל משהו בבחור הזה, הקלילות והחיוך שלו גרמו לשמוליק להיפתח...
...הייתי צריך לדבר עם אחותי על משהו, ההורים שלי נכנסו והבנתי שכבר הסתימה ההלוויה רציתי למטה ומצאתי אותך..." סיים שמוליק את סיפורו.
"ואוו, חתיכת סיפור, הנה בדיוק הגענו, אמרתי לך שתספיק לספר"
"כן, בכיף, רגע אז אני ארד פה?"
"תראה זה השער, אני יכול להוריד אותך, או שתרצה לחכות שאני אגיע לחניה?", "אני צריך לעשות בשביל זה סיבוב ארוך, חבל שתעשה את זה איתי כבר מאוחר, לפחות אחד משנינו יספיק להלוויה"
"צודק, אני ארד פה"
שמוליק התיר את חגורת הבטיחות, בכנות אפשר לומר, היה זה מבצע של ממש.
"הנה בו אני אעזור לך", גיחך שוב יוחאי.
"נו טוב" אמר שמוליק, "איך חבר שלך אמר, חבוט חבוט, אבל אני נוסע ואתה הולך ברגל" יוחאי צחק "אתה, חוש הומר יש לך אה"
"כן, ירשתי מאבא שלי"
"אחלה אבא יש לך"
"תגיד" שאל לפתע שמוליק "מה השם שלך, אני בכלל לא יודע מי אתה?"
"אני?? מה זאת אומרת, אני מהשכונה, אני שכן של הזקן, ז"א ההורים שלי, הייתי שכן אני נשוי היום"
שמוליק התחיל להסמיק, שכן של הזקן ...
"באותו בניין" שאל.
"כן בטח, קומה אחת מעל למשפחת רוזנשטיין, משפחת וויס מכיר?"
לא צריך היה לומר ששמוליק האדים כסלק, הכרת תודה עמוקה- חשב שמוליק, אני חייב לחושך.
"מכיר או לא מכיר?" חזר יוחאי ושאל.
"אמממ אני לא, לא ממש, אמרתי לך אני מכיר את אדון רוזנשטיין מבית האבות, לא מב"ב"
"נו טוב, מה זה משנה, עכשיו אנחנו מכירים" חייך שוב יוחאי.
"כן נכון, אתה צודק","טוב אני חושב שאזוז, כבר מאוחר, ניפגש בתוך בית הקברות"
"שיהיה לך בהצלחה מר בחור- סליחה שמוליק"
"להתראות ותודה רבה" עפו מילותיו האחרונות של שמוליק עם הרוח, בעוד יוחאי כבר שועט עם הסובארו לרחבת החניה.
שמוליק נותר בודד, חושך מסביב- הכול מת, ורק מחשבותיו בוערים כבבוקרו של יום.
יוחאי, אח של יפעת.
אלוקים אדירים איך זה קורה כל פעם מחדש..
שמוליק התנער מהמחשבות, המחוגים הראו 8:30 הלוואי ועוד אספיק להניח רגב אדמה על המנוח...
לו ידע מה מחכה לו... לו ידע מי מחכה לו... לו ידע.
