בס"ד
עמדתי על המדרכה קצר רוח.
חיכיתי לך.
הפגישה השבועית הקבועה שלנו- כך קבע הרב.
מרחוק ראיתיך, משהו בהליכתך היה גמלוני אולי עצוב.
אני פירשתי זאת כמשעשע...
כשהתקרבת כבר לא פירשתי- הבנתי, משהו קרה.
בעיניים נפוחות, דומעות, לא מעכלות.
אמרת:
צר לי.
עצוב לי.
כואב לי.
אני חולה.
חולה במה? שאלתי.
חולה במחלה- ענית בחופזה, ופנית ללכת.
היי נעמה, קראתי בשמך.
לאן את הולכת, אני כאן בשבילך- נתמודד יחד.
הסתכלת בי במבט אטום.
אני לא בשבילך, אמרת.
אני לא בריאה, אני חולה. חתמת.
משהו בתוכי רצה לרוץ להחזיק בך לחבק, ואולי קצת להקל.
אך משהו מרושע אמר, אולי זה באמת לא בשבילך, אולי כך גזרה השכינה.
בלילה לא נרדמתי, כאבתי ובכיתי. ממש התייפחתי.
מלחמה גדולה בערה בתוכי.
מלחמה אדירה, האומץ לנחש מי ינצח לא היה בי.
בבוקר מיד אחרי תפילה דומעת, רצתי לבית החולים.
בין כל החברים, ההורים והמכרים.
פסעתי לאמצע החדר, נרגש, חדור בלהט האמונה.
והכרזתי:
זאת אהבתי.
זאת נשמתי.
עליה לא אוותר, איתה אשאר.
הגופים נקשרו, הגופים לא ייפרדו!
זעקות שבר נשמעו.
בכיות רמות זעקו.
חלקם טפחו לאות הערצה.
חלקם הסתכלו עלי בחמלה.
את לא הסתכלת את ישנת, מעניין על מה חלמת.
החודשים חלפו ביעף.
היום הגיע.
הרי את מקודשת, אמרתי.
לא רטטתי, לא פחדתי, פשוט האמנתי.
החתונה הייתה מרגשת.
השמחה חצתה גבולות.
שמחה של אמונה, שמחה של רצון ותקווה.
יד ביד צעדנו יחד לטיפול האחרון- הניתוח.
האור פילח ענפים זעירים משאיר את חותמו המדהים.
שעה מאוחרת של צהרים.
שתי ליבות של תקווה פועמים בשני אנשים.
מעניין מה חושבים ע"כ המלאכים.
רגע לפני אפשרו לי להיכנס.
שכבת על מיטת חולייך הלוואי ותהיה רפואתך.
מסוממת מזריקת ההרדמה, הסתכלת לתוך עיניי.
מבטך היה חודר, מבט שאומר.
לא משנה מה יקרה, לא משנה מה יהיה.
האהבה שלנו הייתה אמיתית.
לא מזויפת.
לא נדמית.
אהבת אמת.
ליוויתי במבטי את המיטה המתרחקת.
תפילה חרישית מניעה את שפתותי.
יש לנו עוד הרבה תוכניות מלמלה נשמתי.
חמור סבר, ניגש אלי הרופא.
במילים פשוטת, קרות מקרח הוא בישר.
היא מתה.
לא היה בי כוח לכעוס על חוסר רגישות כשזו.
לא היה בי כוח להכיל מציאות שכזו.
לא היה בי כוח לעמוד על רגליי.
נשענתי על החלון הקרוב.
חושך שקט אפף את הרחוב.
החושך אולי בישר מוות.
אבל האור בישר על אהבה.
שאולי ונגמרה.
אולי והסתיימה.
אבל הייתה זו אהבה.
אהבת אמת.
_________________
