לראות כוכבים ולהזכר שהוא יודע לקרוא להם בשם
לשבת לייד החלון ולראות לילה נפלא ורוח קרירה
ולקלוט שאני שוב, רק בבית. לבד
אשמתי, זה ברור, לא הייתי צריכה להתרשם
לא נורא
צריך ללמוד לראות את הנולד..
אבל אחרי הכל, אני בידיו, של אלוקים
קטנה מכדי להבין או לרדת לעומקם של דברים
יודעת שהוא שם שומר ומשגיח
לוחשת לו כל יום את כל מה שבלב
ובכל זאת.. בוכה. וזה למה?
אמונה יש, והכל יהיה טוב..
אבל בעצם, אולי זה בגלל
שכשאני קטנה- כל העולם גדול
וזה מפחיד
כשאני סומכת על אלוקים – אז
אני מוותרת על האגו
ובלעדיו.. זו בכלל אני?
להתגעגע זה לחשוב שהיה פעם טוב ועכשיו לא
זו טעות. טוב תמיד.
קיימות תרופות מרות
אבל זה מה יש.
צריך להתמודד עם הלילה הזה, הארוך, הנפלא
בו יכולתי להיות בכל מקום חוץ מבבית.
לשתות עוד קצת מים מתוך כוס החרס עם הציור של התרנגול
לנגב עוד דמעה
להגיד לעצמך בתקיפות :
מה לעזזל את כותבת פה, את מי זה יעניין?
ואחר כך, רק אחר כך
ללכת לפינה של החדר
לפתוח סידור
ולהתפלל מעריב.
