הרהורים לקראת שידוכין
יום יבוא.
יום יבוא ונפגש. פגישה ראשונה, מבטים ראשונים. שתי זוגות עיניים נפגשות לראשונה.
שולחן. כוס מיץ. פגישה.
שני חיוכים מבויישים, ושתיקה ראשונית.
שנינו חיכינו שנים לרגע הזה.
והנה זה קורה.
שני עולמות נפגשים.
כמו תמיד נפתח בשאלות הבנאליות. הורים, משפחה, לימודים, כאילו מעולם לא ביררנו.
מידיי פעם שוב יופיע חיוך, פעם ממני ופעם ממך, ומיד יפגשו שני חיוכים.
דעי לך, שיש דברים שאני לא אעז לומר.
יש בי רגש עצור. לפעמים כמעט שהוא פרץ ממני. אבל דעי לך שהייתי מוכן לעשות הכל, כדי לשמור הכל בשבילך.
עוד לפני שאני פוגש אותך, מציף אותי געגוע. מן תחושה מוזרה בלתי מוסברת, בין פרפרים בבטן להתכווצויות הלב.
אני חושב שזה געגוע. געגוע לדבר בלתי ידוע, נעלם, בלתי מוכר, געגוע אליך שעוד לא פגשתי ובעז"ה עוד אפגוש.
ובינתיים ישנם לילות, שאני בוהה שבחלל השחור מבעד לחלון, מטייל לי ליער, מתבונן בכוכבים והמחשבות רצות.
ברגעים כמו אלה, אני נושא תפילה חרישית לבורא עולם, שיקרע את הים, ויביא אותנו יחד, לאותו מקום, באותה שעה.
לרבונו של עולם חשבונות משלו. ההשתדלות בידינו, אבל הקלפים בידיים שלו. ואני מתפלל.
ומצטלצלות המילים מתוך הדממה
וניגון חרישי בוקע את חלל האוויר
ודימעה חמה נבלעת באדמה
תפילה שאותך אזכה להכיר
ונושא תפילה לבורא אל חי
שימשיך להשפיע לי ברוב רחמיו
את הכוח לעמוד איתן בחיי
במשברי החיים וגליו
מוחה מהעין עוד דמעה שיורדת
ומוציא ממחטה וקם ממקומי
שב על עקבי אל מקום אש תורה יוקדת
ולאופל חוזר השקט התהומי
שוכב במיטה, עיניים נעצמות,
מתבונן בתקרה ומתרחב האישון
מעודי לא הרגשתי כאלו עוצמות
ופה אסיים ואלך כבר לישון
_________________
 |
|
|
