בס"ד
יש רק אחד שתמיד נאמין לו, שהוא התכוון בעצם, לגרום לנו לטוב.
כולם אומרים את זה, כל הזמן, כל האנשים.
שהם לא התכוונו בכלל לאיך שהבנו אותם, שהמכה מכיוונם היתה אך ורק לשם חינוך, שכל המילים המורעלות שהמטירו עלינו, זה רק כדי להחזיר אותנו לדרך הישר.
ואנחנו מהנהנים הנהון בלתי מחייב, שאומר את מה שאנחנו מרגישים בלב:
כן, בטח.
הצחקתם.
סתם כך במקרה, למדתם להכיר את כל מה שמכאיב לנו, ושבועיים אחר כך באתם לדרוך שם. ויומיים אחר כך נעלבתם שחשבנו שרציתם לפגוע. ברור.
ואין שום סיבה שנאמין להם, לבשר ודם האלו, שטופי התאוות ומנופחי הגאווה והחשיבות העצמית (בדיוק כמונו, אגב), אלא אם כן יצאנו מגדר האדם הרגיל אל גדרי הצדיקים העליונים ואנו מסוגלים לדון לכף זכות את פורעי החוק הללו שהפרו את שלוות חיינו.
לא, אין שום סיבה שנאמין להם שהיו להם כוונות טובות, כמו שאין שום סיבה שיהיו להם כוונות טובות.
אחרי הכל הם אנשים, סובייקטיבים, גשמיים, חומריים, קטנוניים. בני אנוש. שוב, בדיוק כמונו.
הם פגעו בנו וידעו שזה יפגע. ושום הצטדקות יפת נפש שיקראו לנו- לא תגרום לזה לההפך לטוב.
אבל הוא לא, אלוקים.
הוא לא בן אנוש. הוא האובייקטיביות בהתגלמותה. הוא מעל הכל, צופה ורואה, יודע ובוחן כליות ולב.
כשהוא דוחף אותנו ואנחנו מתגלגלים במורד שביל עפר זרוע קוצים, הוא יודע שהוא יכאב.
כשהוא לוקח לנו מתוך היידים קרוב משפחה- לעולם שמעבר, הוא יודע שנבכה.
כשהוא שולח לנו את המפגש עם ההוא, ואת המריבה עם ההיא- הוא יודע שנתהפך אחר כך לילות שלמים במיטה בלי להרדם, והלב יצבט.
לפעמים, אלוקים פוצע אותנו עד זוב דם, מכאיב לנו, עד עמקי הלב, עד הרבדים הפנימיים של הנפש. תופס בנו ומטלטל בכל הכוח. ואנחנו צועקים, ובוכים ומתייסרים..
ובכל זאת מאמינים לו, שהכל לטובה.
לא מבינים, לגמרי לא! לא מוצאים את הטוב בתוך כל החושך, הכאב, עוגמת הנפש והרגשת הגועל. מהצד שלנו הכל מתמוטט, אנשים שסמכנו עליהם הפנו לנו עורף, ובשניה בה התחלנו להצטער עליהם, הם הספיקו גם לתקוע סכין בגב. מה הטובה בכך?! לא ידוע. לא ברור לנו. לפחות לא כרגע.
לא יודעים את זה, מאמינים בזה.
לומדים, בכל פעם מחדש, להרגיש את הליטוף האוהב הזה, הגניחה המשתתפת, בתוך כל הצער והיגון. בתוך כל הכעס והעצבים. בתוך היאוש והמרירות.
מטים אוזן, ולומדים לשמוע, להקשיב. ליללה הזו שהשכינה מייללת איתנו בגלות.
אבא שבשמים סידר לנו את תוכנית החיים המושלמת ביותר עלי אדמות. תוכנית, שבסופה אוצרות אין סוף ואושר עילאי.
רק מה?
הדרך חייבת לעבור בתוך שדה קוצים אחד, בתוך ביצה אחת.. בדרך מוכרחים לפגוש אותנו שודדים צמאי דם, אנחנו מוכרחים ליפול פעמיים וללכת לאיבוד עוד שלוש..
זו הדרך שלנו, היחודית. זו שמובילה אל הטוב והתום. הטוב והתום המורגש, המורגש באמת!
©
