גשם.
2 צדודיות בתחנת האוטובוס. הוא והיא.
קר. הרוח שורקת באוזנים.
היא חושבת על כמה טוב שלבשה את הכובע הסרוג הההוא ולקחה גם כפפות.
הוא מחזיק במטריה השבורה ומודה לאלוקים שיש גג לתחנה הזו.
אמצע שום מקום.
על שלט האלומניום השרוט, שמתנוסס כמו דגל וחורק ברוח- רשומים רק שני קוים.
כל אחד לכיון אחר. אחד לצפון, אחד לדרום.
הטיפות נופלות ונמרחות על גג הפח בקולות דפקיה קטנטנים, לא נגמרים.
הוא מצמיד את כפות ידיו ונושף לתוכן. אד חמים עולה מפיו.
הם מחליפים מבטים.
היא מזמזמת לעצמה בלחש איזה שיר, מסתכלת בשעון ומגניבה אליו מבט. צוחקת לעצמה על הלבוש המוזר שלו, המבולגן. על הזקנקן הקטן ועל המשקפיים הרטובות.
הוא מתיישב על הספסל הנוקשה. נמאס לעמוד. פותח ספר קטן ששלף מכיס החליפה, אבל לא מצליח ללמוד. בוהה במטר שסוחף עימו עלים יבשים במורד הכביש השומם.
שם מכונית, קל וחומר לא אוטובוס.
היא מתיישבת גם. כואבות הרגליים.
שעה. שעתיים. שלוש.
אף אדם לא יצליח לשתוק כל כך הרבה זמן, בתחנה, באמצע שום מקום.
"קר", הוא אומר ומשפשף את הידים.
היא מסתכלת בשעון ותמהה בקול למה האוטובס לא מגיע. שואלת אותו לאן הוא נוסע.
מתברר שלכיוון ההפוך.
הם מדברים.
עוד כמה זמן ושניהם שוכחים כבר מהקור. מחייכים, מחליפים דעות על דא ועל הא.
הגשם לא מפסיק. העננים אפורים מתערבלים בשמים. ברק מבליח ואז רעם מתפוצץ. היא נבהלת, הוא מרגיע. מגחך לעצמו על קלות דעתה.
הטיפות ממשיכות לזרום, יוצרות נחל קטן על האספלט.
עוד כמה זמן והם מספיקים לשכוח, שהם מחכים לאוטובוס.
הוא שואל איפה היא לומדת, היא עונה הוא מרים גבות, מברר על הסגנון.
היא מתעניינת לגביו. לא, לא מכירה את הישיבה.. איזה טיפוסים לומדים שם?
פתאום היא מתחילה קצת לחבב את החיוך שלו, את הלבוש המצחיק.
הוא קולט שיש בה עומק שלא הבחין בו קודם.
הגשם מפסיק לרגע. השמים מתבהרים מעט. הוא יוצא אל מחוץ לתחנה, מותח קצת את השרירים. היא נשארת בפנים, אומדת את מידת הנזק שנגרם למגפיים.
אחרי כמה דקות היא מחפשת אותו בעיניים. הוא קצת חסר לה, בהרגשה.
הוא עומד שעון על עמוד חשמל ונושף אדים. חושב. מסתכל בה מרחוק, מסיט את העיניים לשמים.
זה לא מתאים.
שניהם מתחילים להבין שקצת הגזימו.
נו, מחכים הרבה, בסדר. לגמרי במקרה נושאי השיחה שלהם לא מתחילים להגמר.. נו.
זה לא אומר בכלל, שצריכים להקשר.
מחליט שהוא לא חוזר לשם. עומד שעון על העמוד. היא בתחנה. מסתכלים מרחוק. מבינים את המבט.
עוד ברק מבליח בשמים. רעם מטלטל את התחנה. היא נרעדת. הוא מסתכל מרחוק, קצת דאוג.
הגשם חוזר. טיפות טיפות נושרות לו על הכתפיים, מרטיבות את הזכוכית במשקפיים. הנעלים המרוטות שוב בשלולית.
לא חוזר. לא חוזר..
בסוף הוא נשבר ובשלושה-ארבעה צעדים נכנס פנימה. היא מתחייכת. גם הוא.
זה המשיך כך עוד זמן מה. הוא יוצא- נשבר, חוזר. היא בורחת.. וחוזרת. מדברים, צוחקים. רבים, נעלבים.. משלימים בחזרה.
מנסים לפנות הצידה, אין ממש לאן. הם נתקלים אחד בשניה בכל פינה. אמצע שום מקום. תחנת אוטובוס עם שני קוים. אחד לצפון, אחד לדרום.
גשם.
מצונפים איש במעילו, קצת מיואשים.
הוא יושב בקצה האחד של התחנה, היא בקצה השני. משלבת ידים ובוהה במרדנות בכיוון הנגדי. ת
הוא שותק. תופס עד כמה התרגל אליה. אל המצב הזה, בתחנה.
קול נהמה נשמע מרחוק. שניהם מפנים מבט מופתע. צליל מתכתי לא מוכר מפריע את דממת הטבע הגשומה, את השקט ששרר ביניהם עד לפני רגע.
נקודה שחורה מופיעה מרחוק על הכביש, רוטטת.
הוא מסתכל עליה, היא מסתכלת עליו. שניהם מסתכלים חזרה אל הכביש.
אוטובוס.
מתנשף, ישן, ופולט כמויות אדירות של עשן – הוא נעצר מולם. בתחנה.
פותח דלת קדמית.
"לדרום?" צורח הנהג מעל להמולת הסערה וטרטור המנוע.
הוא נעמד.
היא נשארת לשבת. רועדת מקור. ואולי.. לא רק. תולה בו מבט. הוא מסתכל עליה בחזרה.
היא רואה שהוא בוכה. ואלי זה רק הגשם?
מרים יד לשלום. לא אומר כלום.
אחרי הכל, זו רק תחנה. תחנת מעבר- משהו זמני. הוא מוכרח לחזור הביתה. יש לו חיים משלו. אבל, הוא לא חוזר איתה... מישהו בכלל ציפה לזה?
דורך בתוך השלולית ועולה מדרגה. הנהג לא מתחשב וטוק מייד את הדלתות, פותח בדהרה אל האופק המחשיך.
היא עוד מספיקה לראות אותו משלם שם. קונה כרטיס, פוסע פנימה. רטוב, עם המשקפיים המצחיקות שלו. יודעת שהוא נסע לנצח, לצד השני לגמרי.
משלבת ידים. קופצת את שפתיה היבשות. מכאיב. לא נותנת לעיינים לדמוע. לא. היא לא תבכה.
כסוף ל סוף מגיע האוטובוס שלה, היא נושמת לרווחה. צל של חיוך עולה על פניה.
פוסעת פנימה, לתוך מה שיוביל אותה לחיים שלה, הרחק בצפון.
שולחת מבט קצרצר אחרון בתחנה הישנה, הרועדת מהרוח.
ועכשיו גם היא בוכה.
הדלתות נטרקות. האוטובוס נוסע קדימה.
אחרי הכל, זו היתה רק תחנה אחת ברך.
במקרה, הם סתם נפגשו באיזו צומת. פגישה לא מחייבת.
יום אחד כנראה תשכח מזה. המידע והרגש והזכרונות יעברו למגרה האחרונה בבוידעם שבראש. ידחקו אותה פנימה הרבה מגרות חדשות. המון.
אבל היא הרי תשאר שם לנצח. המגרה. עם הכל.
כשהסתכלה מבעד לחלון, צופה בעננים המתפזרים והשמש המפציעה הבטיחה לעצמה שלא תפתח את המגרה הזו לעולם. כי אם תפתח- לא תעמוד בכך. והרי זו רק תחנה..
יתכן שלעולם לא נדע בשביל מה זימן לנו אלוקים לפגוש את מי שפגשנו.
יתכן שלעולם לא נדע בשביל מה זימן לנו אלוקים לעבור את מה שעברנו.
אבל אולי, אולי זה התפקיד שלנו, יצורים רגישים שכמונו.
אולי התפקיד שלנו הוא לשתוק ולהתנחם בעובדה, שלפחות אלוקים- לפחות הוא יודע, למה.
מוקדש ל...
לא בדקתי שגיאות הקלדה.
© כל הזכויות שמורות.
