מילים פורחות באוויר- פרק 13

פרק 1 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2412547&forum_id=17053
פרק 2 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2413797&forum_id=17053
פרק 3 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2415725&forum_id=17053

פרק 4 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2418241&forum_id=17053

פרק 5 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2420750&forum_id=17053

פרק 6 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2423305&forum_id=17053

פרק 7

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2425800&forum_id=17053

פרק 8

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2428043&forum_id=17053

פרק 9

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2432578&forum_id=17053

פרק 10

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2434097&forum_id=17053

פרק 11

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2437064&forum_id=17053

פרק 12

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2438222&forum_id=17053

   יוחאי החנה את הסובארו בכניסה למוהליבר 23.

"זהו  הגענו" מסתבר שיוחאי בעיקר דיבר אל עצמו. במושב האחורי תמכו ראש בראש אימא ובתה. שושנה ויפעת נרדמו אחת על השנייה. למרות שהיה צריך להעירם ולמהר לביתו באלעד משהו עצר בו מלעשות זאת לכמה רגעים.

   התנוחה המקסימה, הרגע המתוק השאיר את עיניו דבוקות עוד כמה רגעים לשלוות אם ובתה.

   אולי הפיזיולוגיה התערבה ועין נפתחה "יוחאי למה עצרנו?" שאלה שושנה.

"אה, הגענו כבר הביתה"

"יופי" אמרה והתכוונה לקום אך הרגישה את ראשה של בתה על כתפה. לרגע חייכה והסתכלה. "נכון זה יפה" אמר לפתע יוחאי, שובר את הדממה. "כן, בהחלט" החזירה שושנה.

   מסתבר שהפיזיולוגיה עובדת אצל כל אחד וגם אצל יפעת "הגענו הביתה?" שאלה בחצי פה ועדיין ראשה מונח על אימא.

הם לא ענו לה רק הביטו בה "ואתם שניכם, מה אתם מסתכלים עלייך" יוחאי ושושנה לא ענו רק חייכו ונהנו... "כן, אפשר לצאת ולעלות הביתה" ענו ביחד שושנה ויוחאי.

המעלית נפתחה לקראתם רגע לפני שנכנסו עוד נופפו לשלום ליוחאי שכבר היה בסוף הפארסה חזרה לביתו באלעד.

   "אוי עוד כמה דרך יש לו עד הבית שלו והשעה מאוחרת" אמרה בדאגה שושנה.

"אני לא חושבת שיש מה לדאוג, אני זוכרת מהשנים בישיבה הוא יודע לנוהג גם כשהוא עייף" ספק ברצינות ספק בצחוק אמרה יפעת.

"זה לא מצחיק..." חזרה שושנה בדאגתה לבנה יוחאי.

   עודן מדברות ודלת המעלית נפתה בקומה השלישית. "סוף סוף" הפטירה יפעת, רק להניח את ראשי על המיטה.

שושנה הסתבכה בפתיחת הדלת עם צרור המפתחות הענק שהיה לה.

"כבר אמרתי לך להפריד את המפתח של הבית מהצרור הענק הזה" אמרה יפעת.

"תירגעי, טוב. עוד כמה רגעים לא יזיקו לעלמה הצעירה... את חושבת שאני לא לחוצה לראות מה קורה עם אבא." אמרה ותוך כדי כך הדלת נפתחה.

שושנה רצה במהירות בין חדרי הבית. אנחת רווחה נפלטה מפיה כשראתה את אברהם-שלה שוכב ישן על מיטתו, ואולי נאמר שלווה נסוכה על פניו.

   יפעת פשטה את בגדיה בעצלות משוועת. כמעט שיכורה מעייפות של יום שלם על הרגליים. מחייכת לעצמה, שרה לעצמה ובעיקר מבסוטה מעצמה.

"סוף סוף אפשר לישון... אומר קריאת שמע על המיטה כדי להעלים חלומות שאוכל לישון שינה רגועה ושלווה" אמרה ועשתה.

   "אז מה, אתה מאלה שישנים בבית קברות" בקע קולו של יצחק איכשהוא מעבר לטרנסי הברסלב. "אני, מה פתאום. אתה יודע זה קרה בלי כוונה. הייתי עייף וקצת מהורהר אחרי ההלוויה שהייתה שם וקצת נשכבתי להתבודד ולחשוב" ומיד חשב שמוליק על המילה שתעורר עכשיו דברת אצל כל ברסלב מצוי ובעיקר אצל יצחק שניכר היה כברסלב אדוק.

   "התבודדות אמרת. אה, התבודדות זה דבר נפלא. אבל התבודדות בבית קברות על זה לא שמעתי גם בתורת ברסלב אין כזה דבר. אההה, אתה מזכיר לי את ההתבודדויות שלי... כשאני רוצה להתבודד אני הולך לצפון, ביערות של מירון שמה אפשר באמת להתבודד. אךך איזה ימים אתה מזכיר לי..." הפליג יצחק לימי ההתבודדויות בדמיונו....

   רכב שחתך את הטנדר הגדול החזיר את יצחק מההתבודדויות בצפון למציאות- כביש איילון דרום.

"אך, הרכבים האלה היום שה' ישמור צריך לנהוג ממש בזהירות. אתה בחור, יש לך רישיון?"

"כן, יש לי" ענה שמוליק עדיין מבוהל מסטייתו החדה של הטנדר.

"אתה בטח יודע שצריך להיזהר, ראית מה קרה עכשיו..." אמר יצחק. "כן, כן בטח..." החזיר שמוליק. רק שימשיך לנהוג וכמה שיותר מהר שאוכל לרדת מרכבת האימה הזאת.

   השלט המבשר על 'גשר לה-גרדיה' נראה מרחוק. "אני יורד כאן" אמר שמוליק.

"אין בעיה" נענע יצחק את ראשו לאות כן.

שמוליק ירד מהטנדר ובליבו אות הוכרה לבורא עולם שהסיוט נגמר.

   שכונת התקווה נקראה השכונה של שמוליק בת"א או יגאל אלון ע"ש הרחוב המרכזי בה היו מעבר לגשר. שמוליק התהלך עכשיו בשכונה השקטה עד לאימה. מלבד פה ושם פרחחים וחתולים עזובים הרחוב היה שקט.

בדרכו עבר גם ליד בית האבות 'משכנות וותיקים' שהיום ממש התאלמן גם הוא מאדם יקר- ר' חיים רוזנשטיין.

   יגאל אלון 82 הכריזה נורת הניאון על עמוד הבניין. שמוליק עלה בזריזות מדלג 3,4 מדרגות בבת אחת. העייפות והמתח הכריעו את סבלנותו הטבעית הוא רצה להגיע עכשיו הביתה, להיכנס למיטה ולהירדם. נודה על האמת, אחרי יום עמוס שכזה מי לא יבקש לעצמו בקשה פעוטה שכזאת.

   שמוליק נכנס הביתה למזלו כל בני הבית ישנו, וישנו היטב כך שבכניסתו לא העיר שמוליק אף אחד. כ-5 דקות אחרי היה שמוליק כבר שקוע בשינה עמוקה והפעם בביתו במיטתו הרכה וללא חלומות לטוב ולרע.

   שושנה חזרה אחרי יום עבודה ומסע קניות. את שקית הקניות הניחה על השיש ופנתה לחדרה ולהחליף לבגדי עבודה. אחרי יום כזה אני עוד צריכה לנקות את הבית, חשבה לעצמה. את יפעת פגשה שושנה עדיין ישנה. "השעה 16:30 יפעת, מה קרה למה לא קמת היום?" יפעת בקושי פקחה את עיניה וראתה את אימא גוחנת מעליה.

"אני לא יודעת" אמרה חצי ערה חצי ישנה "הייתי כנראה מאוד עייפה" המשיכה.

שושנה ראתה שאין עם מי לדבר וחזרה לעבודות הבית.

   יפעת התהפכה עוד קצת המיטה חושבת על הערב בפגישה. מה תאמר, איך תגיב ועל מה תדבר אם בכלל. הצצה עצלה בשעון הראתה ש- 16:30 כבר היה מזמן, ובאמת הגיע הזמן לקום. יפעת התנערה נעמדה והחלה להתארגן לצהריים אם לא לאחרי הצהריים.

   רעש חזק של שואב אבק ליווה את כניסתה של יפעת לסלון. שושנה רכונה על ברכיה מנסה לתפוס עוד חתיכת אבק סוררת מתחת לשולחן.

"אימא תתני לי, אני אעשה את זה"

"יפעת אני מסתדרת"

"לא, אימא תתני לי, אני ישנתי עדי עכשיו ואת עבדת. תני לי. את תוכלי לנוח"

"לנוח, מה פתאום אני אעשה משהו אחר. אולי אנגב אבק בארון"

"את תמיד חייבת לעבוד את לא יכולה לנוח?" אמרה יפעת קצת בכעס וקצת ברחמים.

"אני אוהבת לנקות את הבית שלי..." אמרה שושנה.

   זוג הנשים עבדו בקצב יפה והדביקו את העבודה שחסרה הייתה מתחילת השבוע.

שושנה עזבה לרגע את סמרטוט הניקיון והלכה למטבח וחזרה משם עם שני כוסות מיץ תפוזים טבעי בצירוף שני קשים תואמים.

   מנסה בקושי להתגבר על רעש השואב אבק צעקה לבתה-יפעת "יפעתי תעזבי את השואב.. בואי נשב קצת ננוח, נדבר."

   האמת שיפעת רצתה את ההפסקה הזאת לפני כחצי שעה אבל מפאת העצלנות שהפגינה במשך היום במילויו בשינה לא אמרה דבר. אבל הנה אימא הציעה א"כ למה לא.

"יפעת, כן אימא אני באה" יפעת כיבתה את השואב אבק והתיישבה לצד אימא שואבת לגימה ראשונה מכוס המיץ.

"זה ממש טעים אימא, תודה רבה" אמרה יפעת והדביקה נשיקה ללחייה.

"היה קשה לך אתמול עם ההלוויה?" שאלה שושנה.

"קצת, את יודעת שגברת רוזנשטיין מחבבת אותי מאוד וגם הלכתי איתה לפני כמה ימים לבית האבות ואז זה בדיוק קרה. אני מרגישה כאילו קרה משהו רע גם לי..."

"כן, אני גם זוכרת את האיש הזה לטובה" הפטירה אחריה שושנה.

   רוח של שעת ערביים נשבה לתוך הבית, השמש הטילה צללים ארוכים של שני נשים שישבו על ספה נעימה והסתכלו אחת על השנייה אחוזות  כוסות מיץ תפוזים טבעית.

מן שקט קסום נפל לרגע על שושנה ויפעת "מנוחת לוחמים" משהו...

   "אימא את יודעת" קראה יפעת שוברת את הדממה השלווה. "אני נפגשת היום עם שמוליק"

שושנה הסתכלה בתדהמה ואולי קצת בכעס על בתה. "מה ז"א??? מי אמר, מי קבע ושפרה השדכנית כלל לא התקשרה אלי. גם בכלל לא סיפרת לי מה היה בשיחה כשהתקשרת לפני ההלוויה אל שפרה השדכנית"

"התקשרתי וקבענו שנמשיך אבל לא קבענו איפה מתי ובאיזה שעה"

"אז איך את יודעת שאת היום נפגשת איתו?"

"כי קבענו"

"אבל אמרת שלא קבעתם דרך השדכנית"

"קבענו בינינו" לחשה ברעדה. דבר אסור/לא מקובל שידברו בני הזוג בניהם במיוחד לא בשלב מוקדם כ"כ של השידוך. הכול אמור לעבור דרך השדכנית.

"מה? קבעתם בניכם איך? מתי? את יודעת שזה לא מקובל לדבר לא דרך השדכנית. ואם בכלל הוא בחור כזה אז הוא בכלל לא מתאים לך אם כך הוא בחור שבבניק" לא כך זכרה שושנה את הבחור שנפרדה ממנו לשלום אך לפני כמה מים.

" אימא, זה לא מה שאת חושבת"

"אז מה זה כן? תספרי לי עכשיו לפני שאני מתעלפת" חרדה בליבה, כבר חשבה שבתה מנהלת רומן אסור שעליו קראה רק בסיפורים.

   "אתמול את זוכרת שאני עוד נשארתי ליד הקבר ואת חיכית לי ליד האוטובוסים. אני אמנם נשארתי מעט ליד הקבר והתחלתי ללכת חזרה. ואז ראיתי אותו- את שמוליק. האמת שאני מספרת לך את זה רק עכשיו, אבל ראיתי אותו גם בבית אבות כשהייתי עם גברת רוזנשטיין.

אני לא יודעת איך זה קרה אבל מסתבר שהוא מכיר את אדון רוזנשטיין כנראה מבית האבות בת"א והוא היה כשהוא נפטר ולכן הוא הגיע גם להלוויה"

   "מה את אומרת... אבל איך כל זה קשור..."

   "רגע אימא, אני אסביר הכול. הוא היה על השביל לכיוון האוטובוסים ומה יכולתי לעשות? התקדמתי ועברנו אחד ליד השני והתחלנו לדבר. הרי כבר פעם נפגשנו אז אנחנו בסה"כ מכירים ובמיוחד שכבר קבענו שאנו ממשיכים להיפגש. דיברנו קצת על המקריות שאנו נפגשים כבר בפעם השנייה בלי שנתכנן דבר. היה מצחיק"

   שושנה כבר התחילה לדמיין ברוב פחד מה קרה שם. יפעת כאילו והבחינה בחששותיה של אימא ומיד המשיכה.

"אחרי שדיברנו ממש כמה דקות נפלט לי פתאום שנעשה את הפגישה מחר בהילטון ב-9. לא יודעת למה אמרתי את זה אבל ככה יצא לי. אני לא מבינה מה רע בזה"

   שושנה רצתה להגיד שזה רע אך במחשבה שנייה אמרה לעצמה. באמת לא קרה שום דבר. דבר זה יכול לקרות לכל אחד. ולקבוע מקום תאריך ושעה בלי פגישה נו חשבה, מה כבר יכול להיות...

ברגע שהתבדתה מהדבר הכי גרוע שכבר דמיינה לעצמה שקרה לבתה התנחמה.

   "אז את בסדר אימא? את כבר לא כועסת?"

"לא אני לא כועסת, אבל תדאגי בפעם הבאה לעשות את זה בצורה מסודרת" הייתה חייבת שושנה לומר זאת סה"כ היא האימא והיא לא יכולה לסמוך ידה על דברים לא מקובלים.

"טוב את כבר עוד מעט צריכה להתחיל להתכונן. את צריכה לפחות שעה וחצי עד לת"א שעה וחצי להתארגן שזה אומר שעה 6 אם הפגישה בשעה 9, והשעה עכשיו 17:45" אמרה שושנה.

"כן, את צודקת אימא. תודה רבה על ההבנה. כבר חשבתי שמאוד תכעסי עלי ולא רציתי ללכת ככה לפגישה" אמרה יפעת וחיבקה את אימא.

   שושנה החזירה חיבוק אהוב לבתה הן כי נגולה אבן מליבה והן כי כבר הרבה זמן לא נתנה בכך מחשבה- חיבוק חם לבת אהובה.

כל הזכויות שמורות.

אסור בהעתקה.

_________________