מכירים את אלו ש"פשוט לא מבינים אתכם!!!" ???

מכירים את אלו ש"פשוט לא מבינים אתכם!!!"?
כן, אלו שהתחתנו בגיל 18, ואת ילדיהם חיתנו עם הפגושים הראשונים שלהם בגיל 19, לא נתנו אף פעם מקום להתלבטויות והורדות, כי הם בררו ושמעו שהבחור/ה מצוין/ת...?
מכירים את המצב שבו אלו עומדים מולכם, ככה עם ידיים על המותניים, והם מבקשים להבין?
נקלעתם לסיטואציה המתסכלת הזו שבה נדרשתם להשיב על שאלות כל כך פשוטות כמו "למה עד לא החלטת מה הכי חשוב לך בחיים?" / "איך את מורידה בחור על זה שדיבר בגסות לנהג/מלצר/פקיד, מה זה קשור אלייך?" / "איך יכול להיות שאתם לא מתאימים? הוא בחור מעולה ואת בחורה מעולה!!!" / "למה הורדת את הבחור האחרון, ואת זה שלפניו, ואת זה שלפניו. תחשבי ותסיקי כבר מסקנות!!!" / "לא חושבת שהגיע הזמן לעשות משהו?לשנות גישה?" / "לא נראה לך לא הגיוני העסק הזה?" / "לא הגיע הזמן לסיים את פרשיית הרווקות שלך?" / "מה בעצם את רוצה?" / "למה זה מסתבך אצלך כל כך?"

מכירים :)?
חיים את זה! נושמים את זה! מרחים את זה! צועדים עם זה!
קמים עם זה! יושנים עם זה! עדיף שגם אני לא אמשיך
מניסיון אישי, פתחתי דרך התמודדות לעצמי. סוג של מסך שמפריד ולא
נותן לתסכול של האחרים להשפיע עלי.
אני אפילו כבר הגבתי לחברה קרובה מאוד במשפט כזה :
"את יכולה לומר הכל, אני בשלב שאני אפילו לא מנסה להסביר את עצמי."
 זה בסדר. אני יודעת הכל בא מטוב לב, רק א"א שהטוב לב הזה יפגע בי.
תשמחו שלא התנסיתם....
תשמחו שלא ניסו אתכם...
מברכת אתכם שלא תתנסו בזה לעולם!!

_________________

ועוד דבר קטן...
אני נכנסתי לתוך חלון חדש: התחלתי להבין את כולם. אני עונה מתוך רחמים עליהם,
מבינה את הקושי שלהם להכיל אותי, להבין אותי... אין לי ציפיה מאף אחד להבין אותי!!

_________________

אני יספר לכם סיפור שאולי תבינו כמה איך אנשים מסתכלים מתוך הקוקר הקטן שלהם ולא מסתכלים על המסך הכללי.

אחי שיח'י התארס בגיל 25 יום לפני שהוא עומד לסגור ווארט אבא שלי נכנס לאדמו"ר מויזניץ שליט"א וביקש ברכה.

כידוע בויזניץ מתארסים ומתחתנים בגילי 17 18.

האדמו"ר שואל אותו בן כמה הבן שלך? אבא שלי עונה בן 25.

האדמו"ר שואל אותו וחצי כועס מה עשית עד הגיל הזה??

עכשיו לך תסביר לאדמו"ר שהוא בעצם לא האדמו"ר של המשפחה שלנו מה קרה ולמה ואולי לא הגיע הזמן וכ'ו.

ככה שלא תמיד האנשים האלה רוצים ברעתינו או רוצים להציק לנו אלא שלפעמים הם לא מסוגלים להציץ מחוץ לקוקר הקטן שלהם.

אוףף כמה שזה מוכר!!!
אני זוכרת שכשהייתי בתיכון ידענו בדיוק מי תהיינה הבנות שתתארסנה בגיל 18 ויום כי ככה גם אמא שלהן...
רק משהו אחד אני לא מבינה, יש את המשפחות האלה שההורים התחתנו בגיל 18 אחרי 19 שנה גם הילדים שלהם ואחרי עוד 20 שנה גם הנכדים.... זה עובר בגנים כמו שכבר כתבו כאן או שהם לוקחים את הראשון שמציעים להם, זה  הזיווג שלהם או שלא???
ממש שאלת מחקר מענינת.

_________________

והכי מדהים שאותם אנשים,
יש להם כל הזמן את אותה הצעה,
ולא נמאס להם כל פעם מחדש נו, נו,
 ולא מספיק להם להבין פעם אחת שזה לא מתאים,
ואז זה מגיע, אתה לא רציני,אתה לא רוצה להתחתן, וכן על זה הדרך.

אני כל היום אומרת ומסבירה לחברות ועוד אנשים ששואלים :

מי שלא עבר את זה ! - (ז"א התחתן עם הראשון או השני... שהגיע מיד אחריו) לא יודע מה זה ולעולם לא ידע מה זה! כי הוא לא עבר זאת בעצמו.
מי שהתחתן מוקדם - לעולם לא יבין אותך!

אין מה לעשות אבל זאת המציאות!!!
יש לי הרבה חברות והן לא מבינות למה את לא מתחתנת?
ולכי תסבירי להן למה? בגלל שכל הבחורים שמציעים לא מתאימים לך, או שבכלל אין הרבה הצעות,

הן לא מבינות אותך! מסיבה אחת ברורה הן לא חיו את זה!!! הן לא נכנסו לזה - הן התחתנו לפני כן,

ולומר לכן את האמת!

הן הפסידו!

זה נסיון אבל טוב לנו לנסות אותו בשביל הילדים לנו, כדי שמתי שהם יהיו בשידוכים לפחות אנחנו ההורים שלהם - אנחנו נבין אותם...

סמייל, מאחלת לך שלא תצטרכי להבין את הילדים שלך במצבים האלה....

א.אני מאד מבינה את ההורים-שהמשפטים האלה בד"כ שלהם.הם באמת רוצים לראות אותנו כבר מאושרים.הם בס"כ דואגים.

ב.למה כל הסיסמאות האלה של מה צריך?
נכון,זה לא נעים לבחורה להגיע לגיל 21 כשהיא רוקה,כשלכל החברות שלה כבר יש ילד,אבל לא צריך לעשות מזה בעיה.זה שהם מהרו זה לא אומר שאני החריגה.

השנים האלו יפות,יש המון מה לעשות בהם ואין צורך להעביר אותם בדיכאון.
ולדעתי,מעבר למה שרוצים לחיות עם בן/ת זוג,הרצון להתחתן,בגיל מוקדם,הוא גם הרבה לחץ חברתי.
 

וואי, אולי קצת הגזמתם.

אני הרבה באה במגע עם אנשיםכ אלו...אני בכלל אל מחפשת מה לענות אני תמיד מחייכת ואומרת-"בעז"ה יהיה בסדר..."

מה שכן טוב באנשים כאלו שלפעמים הם נשלחים כ"מעוררים"- אני יכולה לשמוע את זה בבוקר ולחייך ואז בערב להיזכר ולהוריד דימעה.או רצון עז להתפלל או לומר משהו...הם מניעים אותנו לפעמים.

כמו "הכניסה צרתה לביתה"... קבלו אותם כמושיעים שלכם ולא כמדכדכים.

טוב, אם זה בגנים אז אני בבעיה, אמא התחתנה בגיל 19  ואבא בגיל 25, אז מה יהיה איתי? .. :)

אני חושבת
שאיך שאדם משדר כך מתיחסים אליו.
אם נשדר שעצוב לנו, אנשים ירחמו
ואם לא ניתן להם לתת לנו את ההרגשה הזו, אז לא נהיה בהרגשה כזו
והאמת שזה בכלל מגיע מתוכנו
כי אם לא היינו מרגישים בעצמנו איזה עצב, לא היה מפריע שאנשים מסתכלים כך.
אין לי פתרון איך מגיבים. אני בדרך כלל אם מאחלים לי וכדו, אני מחייכת ועונה אמן...

מה איכפת לך מה אנשים חושבים
תחיי את החיים שלך לעצמך.