הרמתי את הכפפה.
אתם טועים.
אף אם אני קולר, ובתוכי מים קרים שמקפיאים לי את הגוף המתכתי שלי,
בנבכי תוכי קיים לב חם, פועם בתוך הדם.
ואוזניים – לא פחות.
מדי פעם אני מקשיב לרחשי שפתותיהם המדובבות של המהלכים ליידי, וקל וחומר לשל אלה היושבים לצידי ומנעימים את זמני הקרררר....
ואז, את הגיגי, אני מטפטף לכם טיפה אחר טיפה, ממש פה, לפורום הזה.
זה התחיל ביום קריר, כמו כל הערבים הירושלמיים של חודש אלול...
היא לבשה מעיל ארוך משובץ בשחור לבן, עם תוית של C אדומה בצידו,
והוא לבש ממש כמוה, רק בלי הלבן.
הם הלכו בתחילה זה לצד זה, טיילו בגן הנובל בינות לעלי השלכת הרטובים, הצהובים.
שניהם גבוהים, מרשימים, וכל אחד חש את העולם כבכף ידו הענוגה.
הוא חי באשליות. אני בטוח – כי היא בטוחה. רואים על העיניים שלה.
( לא חבל על הרימל? היא הרי השקיעה ככ הרבה כדי שיעמוד היטב ויעגל את ריסיה, ועכשיו בא הייאוש הזה - ו ה ו ר ס הכל???!!! )
לו היו לקולר רגליים, הייתי רודף אחריו עד אימה, והופכו לגוש של קרח בלתי נמס לעולם.
הוא בטוח שהוא במרום האלפים, כובש את פסגתם, ומניח שם דגל של תאווה עמוקה וקשה כקרח – לכסף. לכסף!
"לא הכל בחיים זה לימוד תורה", הוא אומר לה בלחש מקפיא עצמות. ועוד מצפה שתבין.. שתפשיר...
וידיה אט אט נכנסות עמוק יותר אי שם בכיס הרחב. מנסות למצוא במה להחזיק, תקווה קלושה. קרן של אור בחושך הקר.
זהו,
היא הבינה.
אין עם מי לדבר.
כלומר אחרי כל הגשרים שחצתה וימים ששחתה ברגשות מעורבים. בתוך כל הגשמים. של האי ודאות.
של ציפיה לשלמות.
מתאים ? לא מתאים.
הוא כמו לקח את פטישו של השופט, והכריע במקומה.
ואני רואה מהצד ומחריש. רק קופא עוד יותר במקומי ולא זז כהוא זה.
קר, ומאוכזב עד כלות מיימיי.
היא טוענת לכאב ראש,
הוא כמו מבין – ואז אומר במשפט הסיום,
לפני שסגר מטרייתו ,
זאת שאינה מחפה אפילו על צנינותו, שנינותו...
רק חופה שחורה משחור כמו פרושה מעליהם.
חופה של ניילון.
הוא אומר לה –
ממך למדתי איכות, מהי.
להתראות.
עת היא עלתה על המונית,
וה"להתראות " מציף בה תקווה.
הבחור תמיר הגו התקדם לעברי,
כמעט נשרו אוזניי מקור, ומרעדה...
ואז נגעו בי שפתיו . אחר ברכת שהכל חמימה,
וחשתי כי דבר אמת אמר לה.
מסתבר שבכל אופן, הקולר תמיד יהיה קר יותר מלבו של אדם.
_________________
לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים.
