אוזניות. שוב אני בורחת הכי רחוק שאני יכולה מכל מה שהולך לי בפנים.
אתמול הוא עוד ביקש במתיקות את הלב שלי. הבוקר יש לציין שהוא שבר אותו לרסיסים.
פול ווליום. הולכת ברחוב במהירות, משקפיים מוגזמים מסתירים אותי משאר העולם. מכולם. הפוני גולש, שחור. מתחבאת מאחוריו מכל מי שהעזתי לקרב ופגע בי. משתדלת לא להקשיב ליאוש שאוכל לי את הקיבה, בכרסום רועש, מטריד. לא רוצה להשבע שוב שלא אאמין לכם, גברים. לא רוצה לומר שוב שכולכם חסרי תקנה, אדישים, חסרי רגישות, מזלזלים.
לא רוצה להזכר עד כמה המילים שלך מתוקות ודביקות. עד כמה אתה טוען שאתה אוהב באמת. עד כמה בעצם אתה לא. או לא רק אותי. או שזו היתה סתם עוד בדיחה גרועה או עת שעמום.
בורחת. התנועה סואנת על הבוקר, אני מאחרת לעבודה. כל האוטובוס שומע את השיר שלי מתוך האוזניות. רק אני לא. מתחפרת בלי לשים לב בהודעה ששלחת אתמול בלילה. כמו סוכריה מתוקה שמניחים על הלשון ומגלים שהיא שורפת. בוערת. חריפה בטירוף.
לא רוצה ורוצה לשכוח אותך. למחוק אותך מהר מהר מהחיים שלי לפני שהספקת להפוך אותם על פיהם. לפני שהכאבת לי, למרות שהבטחת שלעולם לא תעשה זאת. עשית.
ואתה לא הראשון. גם את הזכות הזו אין לך, מותק.
רק התמימות שלי עוד ממשיכה לגרום לי להאמין בכל מה שאתם אומרים.
