האם כבר פגשתי אותך אבל פספסתי אותך?
תוהה אם שגיתי כשלא זיהיתי דווקא אותך, כשחלפת פעם לידי, כשישבת מולי במסעדה, כשנפגשנו בחתונה של הבן דוד. האם היית שם, כל כך קרובה, ועדיין כל כך רחוקה? בכל מקרה, עכשיו אני עושה את דרכי אלייך. צאי לדרך
אני כותב לך, אשתי שעוד לא הכרתי, בתקווה שמילים אלו ייגעו בך, ימצאו בך נחמה והבנה ויאירו אולי את דרכך אלי ואת דרכי אלייך.
בגרתי. אני כבר איש, כבר לא ילד חולמני. רחוק מתחילת שנות ה-20 שלי, ידעתי מעט אהבה, הרבה שברון לב וגם גאווה ואגו. עכשיו, קרוב לשנות ה-30 לחיי, אני איש בשל, מפוכח, מבין הרבה יותר מכל מה שחשבתי שאני מבין.
אילו רק יכולתי להכיר אותך בלי לשפוט, בלי להכניס לתבניות
לפרנסתי אני עוסק באבחון ולומד אנשים ומאנשים כל יום. לא יכול שלא לתהות אם שגיתי ולא היטבתי לזהות דווקא אותך, כשחלפת פעם לידי, כשישבת מולי במסעדה, כשנפגשנו בחתונה של בן דוד במקרה בחוץ. האם היית שם, כל כך קרובה, ועדיין כל כך רחוקה - רחוקה בגלל כל אותם פחדים, מגבלות שהצבתי לעצמי (לא מבוגרת ממני, רק חכמה מאוד,רק פלפליית, רק בלי ילדים ועוד ועוד) - כל מיני מגבלות שמתאדות באוויר ברגע שמכירים את האדם שמאחורי הפרטים היבשים. אילו רק יכולתי למחוק את אותם פרטים יבשים ובלי לדעת כלום לפני, להכיר אותך בלי לשפוט, בלי להכניס לתבניות.
אילו רק השכלתי להשתחרר מכל אותן מגבלות, אולי הייתי יכול לחבק אותך עכשיו, ללטף את פנייך בשנתך ולומר בלב תודה שמצאנו זה את זה.
במשך שנים לא הצלחתי לעשות את זה. בעיניי, לא רציתי לחיות עם פשרה, כפי שאני עצמי לא רציתי שמישהו יבחר בי מתוך פשרה. מה שלא הבנתי אז, ואני מתחיל להבין רק היום - שזו לא חוכמה גדולה ליצור כללי ברזל ורשימת דרישות 'יבשות' תיאורטית, ואז לטעות ולחשוב שכל מה שסוטה מאותה תיאוריה הוא פשרה. זה לא שדברים כאלו לא קורים, שאנשים לא פוגשים את אשת חלומותיהם או את הנסיך על הסוס הלבן, אבל מה שהרשימה הזו בעיקר עושה זה לשמש מטפחת מטפורית, שלא מאפשרת לך לראות את האדם האמיתי שמולך. היא מטשטשת את שער הלב.
למדתי ממה צריך להתרגש באמת ועל מה צריך להבליג
ההמתנה הארוכה מאחורי שער הלב הנעול שלי אולי לא הייתה לחינם. צמחתי, למדתי, החכמתי - לא רק בתעודות, אלא בחוכמת חיים. למדתי ממה צריך להתרגש באמת ועל מה צריך להבליג, למדתי לתת ולשמח אחרים ולא למצוא מזור רק בסיפוק צרכי ורצונותיי האישיים (מי אמר פה מסעדות?), למדתי מה זה להיות שם באמת ובתמים בשביל אדם אחר, בלי שום אינטרס או רצון לגמול - חוץ מהסיפוק האדיר שבלראות אותו מאושר. למדתי להיות אדם טוב יותר.
על הדרך, ושלא בשוליה, נפגעתי. כל כך הרבה פעמים נפגעתי, התאכזבתי, נסערתי, גמרתי אומר לא לשחרר את סגור ליבי לעולם, כדי לא לחשוף אותו לכל הכאב הזה שם בחוץ. אבל הוא, הלב, כל פעם מחדש, פעם והתרגש. כל פעם מחדש תחושת הריגוש מהאפשרות שהפעם זה באמת 'זה' הייתה ממלטת אותו מאחיזתי האיתנה. אני לא מצר על כך, על הפגיעות שהלב הזה ספג, על האכזבות והצער הזה. הייתי שמח אילו היה יודע פחות מכל אלו, אבל אני עומד מאחורי זה בהשלמה.
את מבינה, אשתי שלא הכרתי עדיין, יש לי סוד. באינסטינקטים של גבר שלא רוצה לוותר על הזכות לאהוב ולהיות נאהב, שמרתי חלק מהלב שלי בכספת. הוא לא יודע פגיעות, הוא לא יודע צער, הוא מלא בתום, רוך וטוהר, והוא כולו שלך, שמור כחדש, כשתבואי לדרוש אותו. הוא בא בעסקת חבילה עם מי שאני היום. ואני חושב שאני היום זה הרבה יותר טוב מאני של לפני כמה שנים. הוא בא עם כל הבשלות, הניסיון, התובנות וצלילות המחשבה, שלא הייתה שם שנים אחורה, כשהייתי שיכור מיין הנעורים, לוקה בעיוורון המגבלות וחטא היוהרה.
המכתב הזה נכתב לך, אישה יקרה שלי, אבל פונה גם לכל אותם לבבות שקוראים אותו. חלקם ודאי יזדהו, ממתיקים איתי את סוד שבר הלב שמוצפן בכספת, חלקם, אני מקווה, יגששו אחר המטפחת הזו, של דרישות ומגבלות , שמונעת מהם לראות באמת.
אני לא תמים, יהיו גם אלו המלעיזים, אלו שהופכים כאן כל גרוש, או רווק שהחליף קידומת לגבר לא לגיטימי, פתטי, מתוסבך ונואש עד כדי כך שאין לו הזכות להלין היום על בדידותו, לייחל לאהבה ולמשפחה ובכלל, טוב היה לו אפשר היה להוקיע אותה מהחברה. ובכן, מלעיזים יקרים, אני מישיר מבט, שומע אבל לא באמת מקשיב, קורא אבל לא באמת מפנים. כי אי שם, בקצה הדרך הפתלתלה הזו, אחרי שנים באקדמיית החיים ההתבוננות העצמית הכואבת, ההתמחות בתחום הרגש ובמדעי הלב, החיפוש אחר הדבר החמקמק הזה שנקרא אהבה - היא ממתינה לי, האישה שלי. והיא תהיה שווה את הכול.
אני עושה את דרכי אלייך, צאי לדרך, נפגש כבר באמצע. את תזהי אותי עם כספת לב קטנה ביד, אני אזהה אותך עם מפתח מנצנץ.
להתראות בקרוב
אני
תוקן על ידי אסיק_good ב- 20/07/2011 08:45:07
