רעידת אדמה בעולם שלי: הגרושה מתחתנת
איך ההרגשה לדעת שהיא כבר הגיעה ל"נחלה" שלה ואתה עדיין משוטט בין שדות ומחפש את האחת שלך? תארו לעצמכם שאתה מקבלים בשורה, משמחת או עצובה, אבל גופכם חוטף שוק שאתם לא יכולים לזוז דקות ארוכות. אתם יושבים. שותים כוס מים ורק חושבים: ''מה יהיה? מתי יגיע התור שלי?''
אומרים שבמדינת ישראל תהיה רעידת אדמה. זאת עובדה קיימת, רק לא יודעים מתי. הזמן משחק בנו. אצלי, רעידת האדמה שלי הגיעה כבר. הרי זה היה כל כך ברור שזה יגיע. כבר די הרבה זמן אני "מחכה" ליום הזה. שמתי את המילה מחכה במירכאות, כי לא בדיוק חיכיתי. רציתי לראות שזה קורה, כדי לדעת שאולי עכשיו תהיה מנוחה לנפש שלי שסוערת כבר כמה חודשים.
הגרושה מתחתנת
יש אנשים שחווים פרידות, הם עוברים אותן כל כך בקלות שזה גורם לי ממש לקנא בהם. מצד שני, יש כאלה שחווים רעידת אדמה. חייהם נחלקים לשניים: לפני הפרידה ואחרי. אצלי, ה"אחרי" הייתה ירידה לרמות שפל נוראיות. ואז שיקום. שיקום ארוך, כואב, מיוסר. לך תבין איך אישה אחת מצליחה לזעזע לך את החיים. אומרים שזאת אהבה. היום אני יודע שזה קרב. קרב שבעצם הפסדתי בו, תכל'ס. לא בושה להודות שהפסדתי.
אחרי קרב, הלוחם רוצה להשתקם, קורא לסובבים אותו שהוא רוצה לחזור לשדה הקרב. אני לא. אני בחרתי לברוח משם. כי ברגע שאתה נפגע, פגיעה קשה, אנושה, מדממת, אתה לא רוצה לחזור, ואין פה עניין של "להיות גבר", יש פה עניין של לא רוצה להיפגע שוב.
איך ההרגשה לדעת שהיא כבר הגיעה ל"נחלה" שלה ואתה עדיין משוטט בין שדות ומחפש את האחת שלך? תארו לעצמכם שאתה מקבלים בשורה, משמחת או עצובה, אבל גופכם חוטף שוק שאתם לא יכולים לזוז דקות ארוכות. אתם יושבים. שותים כוס מים ורק חושבים: מה יהיה? מתי יגיע התור שלי?
בזמן האחרון גם זלגה למחשבותיי בלילות הקרים מחשבה. די אכזרית, אני מודה, ובשיא טמטומי אפילו שיתפתי בה את החבר הכי טוב שלי וכמובן, קיבלתי על הראש: אני בזמן האחרון לוקח בחשבון שאולי, מי יודע, אצלי זה כבר לא יקרה. נו, אתם מבינים, אולי אני לא .אזכה להתחתן, להקים משפחה, להביא ילדים
כן, זאת שאיפתי וזה חלומי. יש לי משפחה טובה, רכב נחמד, עבודה מאתגרת ומעניינת מצליח לשמור על שלוש-ארבע פעמים בשבוע ביקור בחדר כושר, תחביבים, לימודים על הראש. סך הכול בחור בשנות ה-20 לחייו, שמנהל חיים נחמדים בלי הבזקות של גיבור. בורגני? שיהיה. אבל חסר שם משהו... כל כך חסר.
הבטן שלי מתהפכת מלראות זוגות. סתם זוגות
אני מסתובב כל היום בחוץ בגלל אופי עבודתי, והבטן שלי מתהפכת מלראות זוגות. סתם זוגות. אפילו באוטו, מדברים, רבים, לפי סימני הידיים אתה מבין שהיא מכוונת אותו להגיע לרחוב מסוים, או שלפי המסמך שהוא מחזיק ביד הם מדברים על חשבון הסלולר או משהו דומה. אבל זה העניין, הזוגות האלה, שאני בשבילם שקוף, מנהלים שיגרה שאני כל כך מקנא בה. עשיתי הכול כדי להיות "שם", בשגרה הזאת, ופשוט לא מצליח לי. לא מצליח להגיע למקום הזה. ואני מנסה, הלוואי, המלצריות בבית מלון (הקבוע כבר) בתל אביב יכלו להעיד.
אז העבר מתמסד, וההווה עדיין מחפש את עצמו. הכול מסביב מסודר. יש אוטו נחמד, עבודה קבועה, לומד לתואר שממש לא מעניין אבל מגדיל את המשכורת, אפילו לקחתי קורס באנגלית. אני. אנגלית. יותר הגיוני שיגידו שעמרם בלוי היה ציוני. אבל לזוגיות, כמה שאני לא רץ לשם, הכי מהר שאני יכול (ואני יכול), זה מתרחק ממני כל הזמן.
יש ימים שאני קם ואומר: ''די, אין לי כוח לרוץ לשם, לזוגיות", אבל המטרה הזאת שכבר הפכה מזמן למרכזית בחיי, גרמה לי להפנות עורף לכל דבר אחר בחיי. יש יגידו שאני משוגע, מצד שני אני בטוח שכל קורא שני שהינו רווק/ה מזדהה איתי.
ואז התקופה הזאת מגיעה: לפתע מבול, אבל ממש שטף של הזמנות לחתונה. אחד שהיה איתך בישיבה, השני בשכונה, השלישי איתך בעבודה, ואז השכן מפתיע גם, ידיד שלך מחו"ל -די!!! כולם עושים את זה, אבל כולם!!! אנשים שהיו הכי עצלנים להגיע לשם הגיעו, ואני? אולי בגלל שאני רץ לשם כל הזמן, זה מתרחק.
אז מה? לעצור בצד ולפתוח מכסה מנוע? אני לא כזה. אני אדם שמאוד חסר סבלנות, אולי זה עקב אכילס שלי. אני שייך לבני מזל מסוים שמתאפיין ב"כאן ועכשיו". אין לנו כוח וסבלנות לחכות. מצד שני, זוגיות ואהבה לא בונים ביום אחד, למרות שבסרטים זה עובד מצוין.
אני רק מקווה שזה יבוא, כמו שבשיר של ריטה, וכמה שהשיר הזה כל כך אקטואלי כבר כמעט שנתיים...
תוקן על ידי hvuaug ב- 25/07/2011 01:46:24
תוקן על ידי אסיק_good ב- 25/07/2011 12:32:58
