בלית ברירה בלית בחירה

אחד הדברים הכואבים ביותר בעיני בציבור שלנו (החרדי) זה העדר הבחירה – בבן/ת הזוג שאיתו/ה נבלה את שארית החיים שלנו. העובדה שבן/ת הזוג שלנו נבחר/ת על ידי אחרים, לאחר היכרות הכי שטחית שיש ביננו, זה פשוט פשע כלפי שנינו שנקשרים בדרך הזו.

אמנם, לפי אורח החיים שלנו, נראה שאין לנו הרבה ברירה. אם אנחנו לא יכולים להיות יחד לבד, לדבר לכל היותר פעמיים בשבוע בפלאפון ולהיפגש רק פעם בשבועיים (לפחות לפי מה שאני שומע מחבריי המאורסים) איך אפשר בכלל להכיר אחד את השנייה? דרך כמה שיחות "סטריליות" בסלון, עם כל הדודות והדודים משפחה וידידים חברות וחברים מסביב? "מה שלומך?", "ברוך השם בסדר, מה איתך"? "ברוך השם", ויאללה לחופה?

אם זה המצב, אולי כבר עדיף באמת שהמבוגרים האחראים יחליטו. במיוחד כשגיל הנישואים הממוצע הוא צעיר מאוד (בחורות 19-20 ובחורים 20-22) ולמעשה מדובר ב"נישואים" של שני צעירים שלא בדיוק יודעים מהו מוסד הנישואין. במצב כזה, באמת לא מפתיע שה"הורים" חושבים שהם יודעים מה הכי טוב ל"ילדים" שלהם.

אבל כמובן שכל העניין הזה פגום (לפחות לדעתי). נישואים זה לא צעצוע שאבא או אימא צריכים לבחור בשביל הילד/ה שלהם. נישואים אמורים לבטא קשר עמוק בין שני אנשים, קשר שנמשך לכל החיים, שמוביל ליצירת משפחה. זו אחריות גדולה מאוד על גורלם של הרבה אנשים, זה לא דבר שאפשר לסגור ב"דיל" בין שני זוגות הורים, בזמן שהילדים משחקים בחצר.

איך אפשר בכלל לבחור בן זוג לכל החיים בלי באמת להכיר אותו? בלי לבלות איתו זמן אינטימי (לא לחשוב רחוק מידי), בלי לגלות עד כמה באמת עמוק ויציב וחזק הקשר בין שנינו? ההחלטה להתחתן ולהיות יחד כל החיים צריכה לבוא בסוף תהליך קבלת ההחלטות, ולא בהתחלה. זו צריכה להיות תוצאה של אהבה מתמשכת ועמוקה, שמחזיקה מעמד זמן מה, שנבחנה ונוסתה בכל מיני מצבים. זו לא צריכה להיות "נקודת פתיחה" או "הימור" על החיים של שנינו. קודם תתחתנו, ואחר כך נראה. אולי יתברר שהוא טיפש, אולי יתברר שהוא בטלן (לאו דווקא בלימוד), אולי יתברר שהיא לא הכי חכמה בלשון הַמְעָטַה, אולי יתברר שסתם אין ביניהם שום כימיה או משיכה. נו שוין, אז יתברר. אז הם יחיו יחד 50-60 שנה באומללות ואז ימותו, מה כבר קרה?

החיים האלה - היחידים שיש לנו - הם יקרים מדי מכדי "להמר" עליהם. אנחנו לא בובות שמונעות על חוט. אנחנו בני אדם. ולפני שאנחנו קושרים את גורלנו עם אדם אחר לכל החיים, צריכים לתת לנו את זכות הבחירה המינימאלית, את הזכות להכיר לעומק את הבן אדם שכל האושר שלנו בעולם הזה יהיה תלוי בו. אני לא אומר שצריכים לתת לנו שנתיים לבחון את אהבתנו אבל וודאי לא שעתיים, לא ביקשתי שנה להבין האם אנחנו מתאימים או לא אבל צריך לתת לזה זמן מינימאלי שבאמת יאבחן האם הם אוהבים באמת או שהיא מצאה חן בעיניו במראה החיצוני שלה ושלא יקומו פתאום כל החכמולוגים ויגידו שאף אחד לא בחר את אשתו בגלל איך שהיא נראית חיצונית הבחירה שלהם הייתה נטו הפנימיות שלה. איך שהיא מתנהגת, מהן השקפותיה, איך מידותיה, צניעותה וכדו' כי לא באמת תוך 30 שעות (פלוס מינוס) אפשר לזהות הכול. מישהו פעם סיפר לנו מה התגובות שלה כשהיא עצבנית? מה קורה כשלא בדיוק הכול הולך כפי שהיא רוצה? מה קורה כשיש טיפה לחץ? לא. בפגישות היא אף פעם לא עצבנית (גם אם כן היא לא תראה את זה), בפגישות הכול הולך כפי שהיא רוצה, בפגישות אין לחץ אבל מה יקרה בעוד שנה שנתיים שהאהבה קצת תשקע (זוהי דרך העולם) ויתחילו הבעיות אז יצטרכו למצוא פתרונות. במקום להיות חכמים ולנסות לדחוק את הבעיה אולי עדיף להיות נבונים ולא להיכנס לבעיה הזו? ואפשר לא להיכנס לבעיה הזו אם רק ניתן זמן לפני החתונה שבו ימדדו בני הזוג אחד את השנייה גם במצבים כאלו ולראות אז איך הם יתמודדו...

אוקי, כמה שאלות:
1. כמה זמן לדעתך צריך לתת לזוג כדי להכיר בצורה שאתה רוצה?
2. איזה גיל לדעתך מתאים יותר לנישואין?


הערה מהצד: העניינים לא ממש מתנהלים כמו שתיארת. כיום לפני חתונה יש כאלה שעושים 
7-8 פגישות.. ויש פגישות ארוכות.. 
בין אירוסין לחתונה מדברים הרבה יותר מפעמיים בשבוע, וגם נפגשים יותר. 
תכל'ס אפ'חד לא 'שומר' על הזוג, שורה תחתונה הם יכולים לעשות מה שבא להם.

אותי ההורים שלי לא מחתנים, הם כן מייעצים לי אבל בסוף אני בוחר לבד.....

כמובן שלא אני בשידוכים אלא אמא שלי היא זו שבשידוכים..........

ממש לא נכון.
אני אולי לא אוהבת בכלל את השיטה של השידוכים, אבל אם מישהו מוצא חן בעיניך אף אחד לא מחייבת ללכת לפי הקו של קיצוצים בדיבורים וקיצוצים בשיחות!