טוב אז אני רואה שאתם לא נעניתם לאתגר שהצבתי בפניכם.... החלטתי לנסות את כוחי....
בינתיים עד שאתרגם את המונולוג.....
תהנו...
הוילון נע לו ברוח הפרצים הנושבת לה מהסדק בחלון, הגשם נוקש על זגוגית החלון העיר אותי משנתי, קרני שמש מזעריות מסתננות מבעד לעננים, השמים אפרוריים, קר בחוץ. קור מזדחל לי ללב, אני מנסה לנער את קורי השינה מעיניי, תחושה עמומה של חוסר נוחות מציפה אותי פתאום. אני מביטה על שעון הקיר הסגול שקיבלתי מרותי חברתי, השעה רבע לשבע, מאוחר צריך לקום לעבודה!
קמה נוטלת ידיים, מביטה בחטף על לוח השנה התלוי לו ליד המכתבה, כ"ג שבט תשע"ב!!!!
פטישים דופקים לי ברקות, כדורים מפלחים לי את הלב, חרבות משסעות אותי לגזרים!!!
היום, כן היום הייתי אמורה להתעורר ליום הכיפור השני בשנה זו, היום...
אני מרגישה איום ונורא!
אמא מציצה מבעד לדלת, היא רואה אותי נטועה מול לוח השנה...
בוקר טוב היא אומרת לי, בוחנת אותי לראות האם הכל בסדר...
אני מחייכת, אבל שום דבר לא בסדר!
אמא נרגעת, עוזבת אותי לנפשי ופונה למטבח להכין סנדביצ'ים לשמולי, ריבי ומלי, אני נוברת בארון מחפשת פריט לבוש כלשהו, ותוך כדי המחשבות אצות רצות, לא מבקשות רשות....
אני צריכה להזדרז, כבר מאוחר!
היום הזה שנראה כ"כ רוגע היה אמור להיות עמוס פעילות, רנן ושיר...
אבל הקב"ה רצה אחרת....
לפני שלושה שבועות בשיא ההכנות הקדחניות, שעת ערב מוקדמת, אני יושבת ליד השולחן בסלון, כותבת הקדשות לחברות על הזמנות השמנת שלי, מלי יושבת ליידי ומעתיקה כתובות על המעטפות...
שירי חופה וחתונה נישאים ברמה, הבית כולו נמצא באוירה של טרום חתונה!!!
הטלפון צלצל, שמולי הרים ואמר שרוצים את אבא, אבא לקח את האלחוטי ונכנס לחדר הלימוד שלו, פתאום שמעתי את האבא השלו שלי זועק: "מהההההההההההההההההההה????"
אמא מהרה לחדר, סגרה את הדלת אחריה, לא שמעתי את השיחה, אך את הבכי האצור של אימי שמעתי גם שמעתי!!
לא חשדתי בכלום, לא חשבתי שמשהו קשור אלי בכלל, כלה שמרחפת ערב חתונה בהכנות הרבות...
כלה?
היו הייתי כלה....
באותו ערב אבא ואמא קראו לי למטבח, סגרו את הדלת, אמא בעיניים אדומות, ואבא בקול קרוב לבכי הודיעו לי את הידיעה השחורה משחור: אין חתונה!!
אין הסברים, אין למה, אין איך, פשוט ביטלו!!!
מה, למה, איך? זה קורה לי? לא יכול להיות אני אתעורר עוד שניה מהחלום ההזוי הזה...
לא חלום, כי אם מציאות כואבת ואכזרית....
לא יכולתי לדבר, הייתי בשוק, הרגשתי שלא מדובר בי אלא במשהי אחרת, זה לא קורא לי....
לא יודעת איך עברתי את הלילה הזה, לא יודעת איך שרדתי ונשארתי שפויה, אם לא האמונה בקב"ה הייתי מזמן יוצאת מדעתי...
בימים הבאים הגיעו טלפונים רבים, מעין ניחום אבלים, לא הסכמתי לדבר עם אף אחד, הרגשתי נתונה בתוך בועה, דיברתי עם כמה אנשי חינוך שעודדו אותי ונתנו לי כוחות להמשיך.
אחרי שבוע, אספתי כוחות והתחלתי לחזור לדמות שלי...
היה קשה!!!
המבטים, הדיבורים, הלחשושים במכולת, כל אלה היוו לי אבני נגף, צלחתי אותן בזהירות ובהצלחה.
לפני שבוע קרעו אחי ואחיותי את השלטים של המזל טוב, הם גזרו אותם לפיסות ופיזרו אותם בסלון, הם היו מתוסכלים לא פחות ממני, אח"כ זרקו אותם לפח.
את ההזמנות שנשלחו כבר, לא יכולנו להשיב, היינו צריכים להודיע....
רובי אחי הגדול נטל על עצמו את המשימה...
בלב מורתת שמעתי אותו מתקשר למזומנים ומבטל את החתונה...
הכל רץ לי בראש בתוך שניות כמו סרט נע, מצאתי את החגורה שחיפשתי, נעלתי מגפיים והבטתי במראה - את מי אני רואה?
כן זו אני חני, הכלה לשעבר....
הכלה שהייתה אמורה לשפוך שיח לפני בוראה ביום גדול זה, הכלה שכל הבית היה אמור להסתובב סביבה.
השמלה שדודה שלי תפרה לחתונה נלקחה בחזרה, לא להזכיר, לא להכאיב....
אני מתאפרת ומעבירה בראש שלי את סדר היום העמוס שהיה אמור להיות, אילו, אילו כל הדרמה של השבועות האחרונים לא הייתה נופלת עלי כרעם ביום קודר!
מתארגנת, שותה קפה, הזמנה מונחת על השולחן, מזכירה לי קצת את ההזמנה שלי, אני מסיטה מבט, לא רוצה לכאוב מול אמא שלי...
מכניסה כמה קרקרים לשקית, מכתיפה את התיק ויוצאת במהירות לתחנה.
אני מרגישה שמסתכלים עלי, אני אולי מדמיינת, בין כך ובין כך לא אכפת לי!
לא ביצעתי שום פשע!
לא עשיתי שום דבר שאני צריכה להתבייש בגללו!
אני מגיעה למשרד, פותחת מחשב, מתחילה לראות מה יש להספיק היום, הטלפונים מצלצלים, אנשים יוצאים ובאים, השעון לא עוצר מלכת, וכל שעה מזכירה לי משהו אחר...
חברותיי לעבודה, מתחשבות, לא מקשות, מתייחסות אלי כרגיל, לא מעמידות פנים, הן יודעות שקשה לי, הן מנסות להקל לא מעמיסות עלי ביום שכזה. אני אסירת תודה על כך שנפל בחלקי לעבוד במקום חם ותומך שכזה.
כבר כמעט צהריים, המאפרת שלי הייתה אמורה להגיע, הפאנית אחריה, אני מנסה להדחיק מחשבות, אבל מרימה ידיים, הן לא בשליטתי...
אני עובדת ומרחפת במחוזות אחרים...
השעה 4:00 מתקרבת, זעה קרה פושטת בי, הייתי אמורה לצאת בשעה הזו מביתי, הייתי אמורה להיות במקום אחר כעת, לא במשרד...
יום העבודה הארוך הזה סוף סוף הסתיים, אני יוצאת לרחוב, החיים מתנהלים כסדרם, כאילו כלום.. כאילו הכל רגיל...
אני מחליטה לנסוע לכותל, גשם זלעפות וקור כלבים לא מרתיע אותי!
יש לי מטריה שתסוכך עלי, יש לי אבא גדול בשמים שאליו אני יכולה לפנות בשעה הזאת!
קר בחוץ, קר בלב, אין הרבה אנשים בכותל. אני מוצאת לי פינה ופונה בתחינה לקב"ה שייתן לי את הכוחות להמשיך הלאה, שלא יעזוב אותי ושידו הפשוטה תמשיך להרעיף עלי אך טוב....
אני מזילה דמעות, לא של צער, לא של כאב, בכי של פורקן, בכי של השתפכות הנפש!
אני רוצה להיות קרובה אליך אבא בשעות הקשות האלה! אל תעזוב אותי!
אני מרגישה שאני מנקה את עצמי, מוציאה את המוגלה החוצה, חשה קרובה יותר, רוצה לחוש קרבת אלוקים!
לא רוצה לחזור הביתה, רוצה להישאר כאן, לא רוצה לראות את הצער בעיניים של אמא שלי, לא רוצה לראות את אבא שלי שהזדקן בעשר שנים לפחות....
לאן אלך? אנא אפנה?
עוד מעט ממש שימי היה אמור לכסות אותי בהינומה, חופה, קידושין, טבעת ושבע ברכות...
אני פוסעת ברחובות העיר העתיקה, יונה צחורה פורשת כנפיים, היא דואה אל השחקים, אני עוקבת במבטי אחריה, יונה נוספת עפה מכיוון נגדי ומצטרפת אליה במסעה...
אני מביטה על זוג היונים הלבנות וחושבת על כך שאני עדיין לא זכיתי, נושאת עין דומעת לשמיים המאדימים ומתחננת ללא קול לקב"ה שישלח לי במהרה את השותף האמיתי שלי למשא חיי!
ומחה ה' דמעה מעל כל פנים....
תוקן על ידי אחת_מהישוב ב- 16/02/2012 22:15:25
