טוב אז לאחר שמיעת קיטוריהם של חברי וחברות הפורום לגבי ניקיונות פסח...
מצאתי משהו נורא יפה שיחזק את כולנו קצת לקראת פסח...הרב פינקוס זצ"ל כותב בספרו תפארת שמשון מתוך ההגדה של פסח:
בהיותי בחור בישיבת בריסק התגוררתי בדירה משותפת עם עוד בחורים, ובליל בדיקת חמץ נותרתי לבדי בחדר מגורי. בשעה המיועדת נהגתי כמצווה עלינו מחז"ל מדינא דרבנן "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".
בדיקת החמץ בכל הבית-דירה התארכה שעה ארוכה, ועוד שעה, ועוד כמה שעות, המלאכה היתה קשה. התעייפתי. מאד. ובסיום המצווה התיישבתי על מקומי יגע ושבע רצון מקיום ההלכה כדינה.
לפתע , נרתעתי לאחורי: "עלית הגג!" הרהרתי וקמתי ממקומי כנשוך נחש- "הרי אין מי שיבדוק את העליה, גם השכנים הגרים בבנין לא בדקו שם, ועליית הגג מה תהא עליה? הא מבואר בשו"ע "חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה"!
ואז, כמובן נערכה בקירבי מלחמה: "וכי דווקא עלי מוטלת המצווה?! הרי עליית הגג שייכת לכל השותפין, למה שאני אזדקק לעבודה זו? חשבתי לעצמי. העייפות כמובן היתה משקל לכל השיקולים, מחשבות והרהורים עמדו מול עיני והקושי היה גדול, אך בסופו של דבר גמלה בליבי ההחלטה- "אני לא אכנע! אקיים את המצווה בשלימותה- בדיקת חמץ כדין".
יצאתי ועליתי בגרם המדרגות.
פתחתי את דלת העליה המשותפת, הדלקתי את האור ועיני חשכו:
מסתברא מילתא ששנים רבוץ לא ניקו את המקום, הגג היה עטוף בשכבות אבק עבות... לא היתה אפשרות אפילו להתחיל לבדוק ומי מדבר להגיע לחורין ולסדקין, וגם על פי דין אין לבדוק חמץ לפני ניקוי המקומות- "וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה" (סי' תלג סעיף יא'). והמקום היה חייב לכאורה בבדיקה, שהיה נחשב למקום שמכניסים בו חמץ.
עמדתי בפתח הגג והעייפות התפשטה בכל איבריי. כמעט ולא היה לי כח הכרעה מה מוטל עלי לקיים בשעה זו, והנה אזרתי חיל בעוז וגמרתי אומר בליבי:"אקיים את החיוב בכל לב עד מסירות כל הכוחות ויהי מה"!
אספתי את כוחותיי, ירדתי לבית, מילאתי דלי מים, עליתי עימו למעלה לעלייה והתחלתי במלאכתי. בחור ישיבה בודד עומד אי-שם, קרוב לחצות ליל בדיקת חמץ, ומתחיל בניקוי גג מאבק ולכלוך של שנים רבות... מפעם לפעם כשהתבוססתי בלכלוך וכוחותי הלכו ואזלו, שאלתי את עצמי: "האם וודאי שאני עושה כאן מעשה מצווה"? ומשנעניתי לעצמי שאכן מצווה דרבנן יש כאן, התחזקתי עוד ועוד- עד קרוב לעלות השחר. בסוף האשמורה האחרונה הדלקתי את הנר והתחלתי בבדיקת חמץ. אצבעותיי רעדו ועיניי נעצמו וממש סמוך לקריאת הגבר סיימתי את חיוב בדיקת החמץ.
בבוקר בשחרית וכל שכן אח"כ הייתי עייף מאד, לנוח לא הי'יתי יכול עקב טרדות ערב היו"ט; שריפת חמץ וכל שאר המצוות וההכנות, וחשבתי בליבי: "מי יודע איזה ליל סדר כבר יהיה לי כשהעייפות תכריע אותי"...
הגיע ליל הסדר והנה בשעה זו החל לפעפע בי טעם חדש מתוק מאד. חשבתי באור גדול, התחלתי לומר את ההגדה וכזה טעם לא טעמתי מעודי בכל מילה ותיבה. כשאכלתי את המצה הרגשתי שאני מוכן גם למסור נפש על אכילתה ואור גדול היה לי כל אותו הלילה. הרגשתי קירבת אלוקים. הייתי בהתרוממות גדולה. נהפכתי לאדם אחר! כך ממש, עד סוף הסדר לאחר חצות.
כשנגמר ה"סדר" לא הייתי מסוגל ללכת לישון... נשארתי ער כל הלילה ועסקתי בסיפור יציאת מצרים- כזו הרגשה של קירבת אלוקים לא היתה לי מיום עמדי על דעתי. בתחילה חשבתי שהרגשה מרוממת כזו שייכת רק לליל סדר, אך גם למחרת בבוקר ובמשך כל היום המשכתי להרגיש אותו טעם נפלא של קירבת אלוקים.
ביום טוב אחר הצהריים חשבתי לנפשי: "מי יודע אם ההרגשה תמשיך, אולי התחושות היקרות שייכות רק ליום החג הראשון של פסח". אך גם למחרת בחול המועד הרגשתי עוד רוממות וההרגשות הנעלות המשיכו לקונן בי, עד שבמשך כל ימי המועד לא הייתי מסוגל להתנתק מהגמרא- לא עסקתי בדבר אחר מלבד קירבת אלוקים.
וכשהסתיים החג, עלתה מחשבת צער בליבי עד שבכיתי: "כזה יו"ט נפלא היה לי, ומה יהיה מהיום ואילך"? מיאנתי להיפרד בשום אופן מהפנימיות והאור של ימות החג שעברו עלי.
בשנה ההיא חל יום שבת קודש אחר יו"ט אחרון של פסח.
התחזקתי בעצמי וחשבתי :"הרי מחר יחול שבת קודש, והלא שבת מקודשת יותר מיו"ט שהרי בשבת נאמר "וקידשתו מכל הזמנים".
באותה שבת חשתי לראשונה את טעמה של שבת קודש, ולראשונה הבנתי את ענין שבת קודש!
ומאז החלה כל עלייתי!
"אם יש לי משהו היום, הרי שהכל מכוחה של מצווה אחת דרבנן של בדיקת חמץ שנאחזתי בה וקיימתיה במסירות נפש"!
שנזכה לחג פסח כשר ושמח :)
תוקן על ידי די88 ב- 27/03/2012 13:31:16
