בס"ד
האשכול שפתחתי אתמול "על מי את משחקת" טומן בחובו נקודה מאוד חשובה שלא הדגשתי. כתבתי את האשכול יותר כסוג של לפרוק או משו ופספסתי את נקודה. היום אני משלים ואני חושב שזו נקודה שיכולה לעזור מאוד לכולנו.
שמגיעים לפגישה אנחנו מאוד עסוקים בלהרשים - מספרים בין השורות כמה אנחנו מקובלים בחברה, משתדלים להשחיל כמה הישגים נאים שהספקנו בחיינו, מנסים למצוא איזה איש מוזר שיזכיר לנו את האנשים שפגשנו בחו"ל ולדווח על כך... וכמובן לא מפספסים כמה אוהבים ואהובים אנו במשפחתנו החמה והמקסימה.
אני לא אומר, אם זה נעשה בטקט ולא בהגזמה, זה בסדר ואולי אפילו נצרך, כי בכולופן צריך להרשים. אבל כל היחצנות הזאת לא מחברת שום דבר ברגש.
קחו לדוגמה אחד שמספר על תקופה מדהימה בישיבה, שבה הכול היה מושלם- היה לו חשק והוא נהנה מהלימוד, הוא היה אהוב על כולם וקיבל את הציונים הכי טובים בשיעור, במקרה הטוב התגובה שלנו תהיה: "ואוו סחטיין עליך איזה יופי" ובמקרה הפחות טוב תפלט לנו איזה מחמאה מאולצת שתצא יותר דפוקה מהרכב החבוט שעכשיו חונה מולי..
מצד שני, אם הוא יספר על תקופה פחות טובה- לא כלכך היה לו חשק ללמוד בה, היו לו בעיות עם הצוות בישיבה ועל הדרך הוא גם הסתבך באיזה הלוואה מפגרת, יהיה לאן להתחבר- ישר הרגש יכנס לפעולה וינסה להרגיש ולהבין את הסיטואציה.
לא שח"ו אני חושב שצריך להראות מסכן, מה פתאום!! אבל אנחנו כן צריכים, בחוכמה, להראות גם את הצדדים שבהם אנחנו לא בטוחים בעצמינו וצריכים את העזרה של השני לידינו. הרי שאנחנו באים להתחתן אנו באים ממקום של חסר (סגול, סגול) של לא טוב לנו לבד ואנחנו צריכים לבטא את זה בפגישות, כי באדם מושלם אין מקום להתחבר!
זו נקודה עדינה ואני לא בטוח שהצלחתי להסביר את עצמי טוב, לכן אם מישו/י לא הבין משהו שיכתוב את זה ואני אנסה להסביר.
_________________
לאהוב זה הטוב שבטוב.
