בס''ד
כמו שאתם כבר יודעים- אוטובוסים גורמים למחשבות שלי ללכת רחוק. האשכולות שאני פותח כאן, לרוב, נולדים על הגלגלים ותקועים לי בגרון עד שאני חוזר הביתה בלילה ומקליד אותם על המחשב. אין לי מושג למה דווקא קופסה צפופה וירוקה נותנת שלי השראה, אבל זאת עובדה..
שבוע שעבר, אחרי כמה ימים מפנקים, בהם עקצתי את הרכב לגיסי- חזרתי לאוטובוסים... התיישבתי לי בנחת באחת הרביעיות הריקות מפזר ת'רגליים לכל הכיוונים ומתחיל לעבור על אנשי הקשר. מנסה לתפוס איזה קורבן מסכן שיסכים להעביר איתי ת'נסיעה... עוד לפני שהגעתי לאות ב' הפלאפון רטט- זה היה אבא. עניתי ברטיט הראשון... הוא שאל מה שלומי ואיך היה בישיבה וכאלה. עניתי לו באריכות ובנימוס רב (כשאני משועמם אני מזה אדיב...), ואחרי עוד כמה דקות של אי אילו קירקורים, הוא פולט לי: "אתה יודע, חיים כהן (בדוי, כן?!), התגרש?"
ממההההה??? הייתי בהלם טוטלי!!! חיים כהן?! לא יכול להיות בחיים!!! האדם האחרון בעולם הזה שחבתי שיתגרש! ואני אספר לכם עליו קצת, שתבינו.
אני מכיר את חיים כהן כמעט 12 שנה. הייתי אז בן שתים עשרה וחצי, אבא שלי שלח אותי ללמוד איתו את הקריאה לבר מצווה. אבל אני לא סבלתי ללימוד, במיוחד לא עם מורים פרטיים. לא רצתי ללכת, ולא הלכתי. אבל ר' חיים הגיע אלי, הביתה... אני זוכר בדיוק איפה הייתי כשהוא הניח יד רכה על כתפי הקטנה ושאל למה אני לא בא. לא עניתי. לא היה לי מה. אבל הוא לא הוריד את היד ואחרי איזה דקה נכנעתי וגמגמתי משו כמו 'כי אני לא אוהב ללמוד' "ולדבר אתה אוהב?" הוא שאל "המממ, תלוי עם מי..." עניתי לו. "אוקי, אז בוא מחר ותראה שתאהב לדבר איתי" הוא נתן לי צביטה בלחי והלך.
למחרת הגעתי. הוא התחיל לספר לי על הילדים הקטנים שלו, על השטויות שהם עושים, על הקפלה החדשה שהוא קנה להם.. וגם סיפור על איזה דוב שברח מגן החיות ונכנס לבית פרטי. לא יודע למה אבל כבר בהתחלה היה לי כיף לדבר ולהיות איתו. אולי בגלל שהרגשתי שבאמת אכפת לו ממני, אולי סיבה אחרת, אין לי מושג. המתכון הזה- רק לדבר ובקושי ללמוד- נמשך עד הבר מצווה. (לא יודע איך בסוף הסתדרתי עם הקריאה, אבל עבר בשלום- עד היום אגב, אני טוב בלקשקש במצבי חירום:)
אחרי הבר מצווה הפסקנו 'ללמוד' אבל הקשר נשאר. הייתי מתקשר הרבה סתם כדי לדבר איתו. לרוב אשתו הייתה מרימה ומספרת לי שהוא לומד בבית כנסת ויחזור הביתה עוד חצי שעה- שעה- שעתיים וכו' לפעמים הוא היה לומד בבית והיא הייתה שואלת אותו מתי אני יכול להתקשר שוב. ככל שהזמן עבר, למרות שהוא עזב את העיר, הקשר הלך והתהדק. הוא הפך להיות האדם הראשון שהייתי הולך להתייעץ איתו. אני זוכר את עצמי עשרות פעמים בבית שלו, בדרך כלל מאוחר בלילה, יושב ומדבר איתו על מלא נושאים, (לאחרונה בעיקר שידוכים). אשתו הייתה מגיחה מדי פעם, מתעניינת מה נשמע ומפנקת באיזו עוגה טעימה או משו וגם שתייה חמה או קרה (תלוי בעונה:).
יש הרבה זוגות כשאני רואה אותם, הם ממש נותנים לי חשק להישאר רווק מאושר, ובראש חולפת לי מחשבה 'מה אני צריך את הצרה הזאת'. לעומת זאת, הרבה פחות זוגות משאירים בי טעם של 'וואלה, באמת שווה להתחתן' שאני רואה שבאמת טוב להם ביחד והם אוהבים ברמה שאני גם ארצה לאהוב.
דווקא ר' חיים ואשתו היו נראים לי מהחלק השני, ואני באמת הייתי אצלם הרבה בבית. הוא כלכך כיבד אותה ופרגן לה, והיא גם- אתם מכירים את הנשים שעונות במקום הבעלים שלהם...(בדרך כלל אצל זקנים:) אתה שואל אותו לדוגמה: "אז מתי אתה חוזר הביתה בערב?" ולפני שהוא מספיק להבין ת'שאלה, היא קופצת כמו שימפנזה, ועונה: "טוב זה תלוי אם הוא עייף, ואם הוא הצליח כבר בבוקר לסיים את הדף היומי וכמובן אם יש לו כוח אלי..." והוא מנסה, ללא הצלחה, להשחיל איזו מילה באמצע ולמחות... כזאת היא הייתה וזה היה כלכך חמוד...
שאלתי את אבא שלי למה. הוא ענה שהעניינים שמה התחילו לחרוק מאז הלידה האחרונה- " אומרים דיכאון לידה" הוא סיכם. הגירושין האלו, לא יוצאים לי מהראש. חוץ מהסבל של הנורא של המשפחה, הם הכניסו לי מן חשש כזה שלא משנה מה תעשה, וכמה טוב תהיה- זה לא תלוי רק בך. זה מפחיד. אבל במחשבה שנייה שום דבר בחיים לא תלוי בנו וה' מסובב את הגלל איך שהוא רוצה.. פעם אנחנו למטה ופעם למעלה... לנו נשאר רק להתפלל ולקוות תמיד לטוב.
שבוע טוב:)
_________________
לאהוב זה הטוב שבטוב.
