היה אצלי במייל משהו שהעלה מורנו ורבנו אסיק שליטא לפני שנים רבות ששווה לקרוא אותו גם כיום
חסונים, חזקים, רחבי כתפיים. גבורים.
קשוחים, לא בוכים אף פעם. כל כך גברים...
מגיבים באדישות על כל טלפון מסרב
ומתיחסים בציניות לכל סגולה שאמורה לקרב.
מישהו אמר שרצינו להתארס?
לא, אנחנו הולכים לפגישות כי זה נחמד.
נחמד ליסוע במונית,
לשתות קולה או מיץ תפוזים,
להכנס פנימה כי הרוח הורסת לה את הפן .
לשבת בכורסא הכי גרועה כי מול ההיא יושבת חברה שלה.
לשמוע את סיפורי אלף הלילה ולילה שלה על הסמינר והחברות.
להתישב כי קשה לה לעמוד על העקבים.
לשבת ערב שלם עם חליפה כי זה פגישה ראשונה.
לחייך אל אבא שלה בנימוס למרות ש- הופה! יש לנו אותה עניבה.
לא לפהק אפילו שאתמול פיזזתי במרץ בחתונה של החברותא של סדר שלישי.
ל...
ל...
ל...
אם כל כך כיף להפגש, למה לנו אירוסין?
כלה?
שצריך להקשיב לה?
להסביר למה אמא שלי התכוונה?
לישר את ההדורים שם ופה?
לנסות להבין למה היא מעדיפה עגילים ולא צמיד? (מה ההבדל בכלל?)
להגיד לה שאיזה ארון שהיא תבחר אני סומך בעינים עצומות?
להתקשר אליה הרבה כי היא מתגעגעת אבל לא מידי כי המדריכה אמרה שלא?
לבקר איתה במוצאי שבתות אצל כל האחים הנשואים שלה שלמדו בישיבה לפני שנולדתי?
כלה?
שצריך לכתוב לה ולהתפייט?
כשסביבי שלושה חברי חדר רועמים בצחוק?
לוותר על חיי הישיבה העליזים?
שאתה קם כשאתה רוצה?
שאתה הולך לישון מתי שבא לך?
שאתה לא צריך ליידע אף אחד ששוב נסעת לאבו סנאן?
לוותר על הלילות הארוכים ... בחדר... בהלו תימן... ליד הרכב של יפונה...
עם כל הנייעס הכי חמים... הכי טריים... הכי עסיסיים...
גם, אולי...
לחזור יותר מוקדם, אפילו שאתה בדיוק באמצע...
וממש ממש עכשיו כשהרייד של ה'קציעס' ברור ומחוור...
כשר' עקיבא איגר כל כך קורץ ... וזה תוספות מפורש ממש רק שצריך להפוך אותו על פניו ולדוש בו עוד ועוד...
.
........... אבל לחזור, כי היא כבר דואגת. ויש רשרושים במדרגות. וריח של שריפה. והיא
בכלל מרגישה רעידת אדמה. ואולי אירן ישלחו פצצת אטום ...
מישהו אמר שרצינו להתארס?
...
אבל למה, בכל זאת.
כשאני עומד לבד בתחנה, ב 1 בלילה.
חוזר מחתונה של חבר חדר, חברותא או כל זאטוט שמקים בית.
וקר וחושך.
ובכביש מולי נוסעות בלי סוף מכוניות עמוסות,
אני סופר אותם.
יונדאי. טויוטה. פיאט אונו.רנו מגאן. פששש.... איזה גולף עוצמתי...
מנסה להתעלם מהבפנוכו שלהם.
אנשים צוחקים, מפטפטים, מספרים, צופרים , מנייעסים, מתרגזים אולי... אבל מקשיבים.
הי? פורד אסקורט? איזה שנה? מה זה הטרנטע הזה?
אתה!!!
ואז פתאום אני מדמיין את אותו היום,
שאת תעמדי לצידי.
אני אספר משהו והעינים שלך ידלקו בהערצה.
אני אחמיא ואת תסמיקי.
ופתאום למילה שלי יהיה כוח וקסם.
תסתכלי ככה , במבט מיוחד כזה.
ששמור רק לעינים הירוקות/כחולות/חומות שלך. לא מבין בצבעים...
מבט שסוקר אותך מלמטה למעלה וכאילו תמה אם כבר עמד על כל הסודות והפלאים
שקיימים ביצור החכם והמוערץ הזה שקוראים לו בעל.
ואני... אל תראי אותי ככה... קשוח וגבר...
זה רק כשאני רואה ג'וק.
... כי מול המבטים האלה אני אימס. לחלוטין.
אני לא אומר את זה. רק אסמיק רגע ואעצור מישהו לבקש ממנו אש אפילו שאת לא מרשה.
כי ככה אנחנו, לא נותנים שיתפסו אותם ברגשנות. גבורים על בנות.
אני אקשיב ואת תספרי . אולי לפעמים זה יהיה להיפך.
אספוג את כמות ההפרעות בשיחה – כי החברות שלך לא שמעו על 'שנה ראשונה'.
אולי אני אפהק מידי פעם.
זה לא בגלל שישעמם לי – בכלל לא.
אני פשוט לא יעמוד בקצב של – "היא אמרה, עשתה , חשבה דברה .... אז אמרתי לה..."
אבל את תסלחי לי? נכון?
הכל יראה אז פשוט יותר.
ביחד. שנינו מול העולם.
מול הכבישים הסואנים, מול השמים השחורים. מול השקט , מול הרעש.
מול האוטובוס שלא מגיע. מול הארנק שריק. מול השכן שלוקח את העיתון.
מול הארנונה הגבוהה. מול ... מול...
אחד מול השני וכל כך ביחד.
לא זולגת לי דמעה על הלחי, גם לא נחמץ לי הלב.
אני רק מוציא סיגריה ומבקש אש מיצור שעומד שם בתחנה.
לוקח חזק חזק לריאות ומקוה לימים יפים יותר.
אז מישהו אמר שאנחנו לא רוצים להתארס?
שוב נשארתי בצריך עיון.
