שחור - לבן

קיבלתי במייל.. 

דיי ארוך אבל חמוד ומזדהה מאד... 

שוב הדרך המוכרת, יורדת בתחנה מרכזית בירושלים, מעבירה את הפלאפון למצב שקט, חוצה את הכביש, הדופק מואץ. מלון שערי העיר. מחפשים בנימוס את המקום הכי נוח, מזהה מישהי מוכרת בקצה הלובי, בינתיים הוא מזמין שתיה.

עוד פעם הסרט הזה. כל פעם מופיע מישהו חדש, ממלא את המסך שלי בשחור לבן. אני מנסה להסתכל על הדמות החדשה מכל הזוויות האפשריות, ללמוד עליו כמה שאפשר ממבט עין. כמה כבר אפשר ללמוד בכלל מכובע וחליפה? מתמונה סטטית ליד השולחן?

להסתכל עליו חזק כשהוא מדבר, להסתכל עוד יותר חזק כשהוא מקשיב. מידי פעם מסיטה את המבט כדי לא להעיק. להסתכל על צורת הישיבה, על שפת גוף המינימלית, על ההבעות פנים שמתחלפות פה ושם. להסתכל ולנסות לראות מעבר.

כמה עולה לי כרטיס לסרט הזה? 50 שקל פן, 40 שקל נסיעות. שעתיים של הוראה, לא כזה יקר. אז למה אני מרגישה שהמחיר של הדבר הזה כל כך גבוה? למה פגישה אחת לוקחת לי כל כך הרבה אנרגיות? ולמה בערב כזה, אני תמיד חוזרת הביתה עייפה?

זה לא העקבים, כי הם שנים על הכביש ואנחנו בסדר. זה לא הנסיעות, כי עברתי דרכים ארוכות יותר. זה לא המאמץ, כי באמת, מה כל כך מתיש בלשבת ליד שולחן ולדקלם אוטוביוגרפיה? ולנוח רגל על רגל על כורסא מרופדת, כשצמוד אלייך בקבוק מים בטעמים- מה יותר קל מזה?

זה הלב שלי שעובד שעות נוספות. מהיום שעלתה ההצעה הזאתי, משלב הבירורים שסימנו עוד וי ועוד וי, מהשעה שכתבתי ביומן בעט כחול פגישה ב-8 בערב, מהרגע שפתחתי את הארון לבחור את השמלה הפעם, מהשניה שנישקתי את המזוזה ורצתי לתחנת אוטובוס.

החלומות האלה, התקווה העזה שהפעם "זה יהיה זה", שיהיה לי כיף לשבת שם ולדבר איתו. שהוא יהיה כל מה שאני מחפשת ואני אוכל לומר עליו: "נו כן, זה מה שהתכוונתי". שהוא יתלהב ממני, ככה איך שאני. והכול יזרום מהר וייגמר מהר, והופה, הגענו לשמחה שלי.

הדמיונות המתלהבים האלה שרצים לי בראש, בכלל לא שואלים אותי רשות. מדמיינת את הפגישה האגדתית בכותל, עושה לי במוח רשימה וירטואלית למי מתקשרים לבשר, כמעט כבר הולכת לבחור תכשיטים. רק לעצום את העיניים והסרט ממשיך לבד.

עם הפחד הזה שמזדחל בין לבין... נזכרת באכזבה החמוצה של הפעמים הקודמות, זוכרת את סעיף התקציב שטרם סודר עד הסוף בין שני הצדדים המדוברים, לא שוכחת שכל כך הרבה יכול להשתנות החל מהשעה 8 בערב.

אז מה הפלא שאני חוזרת מותשת? ששואלים אותי איך היה, ואני דוחה את התשובה למחר? שאני לא מסוגלת לחזור לאף שיחה שלא נענתה? שאני רוצה, אפילו לא לחשוב עכשיו, אלא רק לישון?

מחר אני אתעורר בבוקר ועוד לפני "מודה אני" אזכר בבת אחת... אהדוף את כל השחזורים ואלך לשטוף פנים. בתפילת שחרית אני אחכה להגיע ל"יהיו לרצון" כדי להתפלל להשם שיעשה לי סדר בראש. ואז עם הנס קפה ו-4 עוגיות שוקולד צ'יפס אדליק את הסרט הזה מחדש.

ואז מנסה להסתכל על הכול מהצד. מה היה הפעם? איך היה לך, כיף? מה את אומרת עליו? מה הוא שידר לך, הבחור הזה? טיפוס חזק, נכון? הרגשת נוח לידו? הוא דיבר לעניין, לא? עבר את מבחן ה"חכם" שלך? מה היה שם מוזר, שלא מצא חן בעינייך? ותגידי את האמת, ממה הכי התלהבת?

מנסה ללמוד מכל משפט שלו 5 מסקנות. מנסה להבין מכל שתיקה שלו 10 תכונות. מכל חיוך שלו אפשר להוציא 20 פירושים. ובכלל, אין לי מושג עם איזה הרגשה הוא יצא. אי אפשר לדעת עליהם כלום- אדיבים ומנומסים, משלמים, מחכים איתך, אומרים ערב טוב, מסתובבים והולכים.

אחר כך מגיע השלב שעם כל הכבוד למחשבות שלי, התחייבתי לתשובה על הבוקר. מנסה להקשיב לנשימות של הרגש שלי, לבדוק אם הוא רגוע, משתולל או בלתי קיים. נוח לי לענות תשובת ביניים אפורה כזו, אבל המבוגרים האחראים באזור לא מוותרים לי. רק רגע! אם אני אגיד שאני רוצה עוד פגישה, והוא ייתן תשובה שלילית?

בבת אחת עולות לי דמעות בעיניים. מגלה שאני רוצה, רוצה מאוד. אפילו לא מעיזה לומר כמה אני רוצה. פחדתי להשלות את עצמי, אבל כשאני סוגרת את הדלת בחדר שלי ונזכרת ברגע שהוא כחכח בגרון ונאנח בחיוך מסכם כזה: "טוב..."- ברור לי שהייתי רוצה להישאר איתו עוד.

עכשיו אני בחדר, אפילו עוד לא קוראת תהילים, רק נמצאת לבד עם הקדוש ברוך הוא, צונחת על המיטה- נושאת למעלה עיניים בלי איפור אבל מלאות דמעות: אבל אבא, אם הוא יגיד שהוא לא רוצה? ואיך אני אדע אם זה טוב לי בכלל? אוף אבא למה אני כל כך רוצה? אתה יכול לתת לי סימן אם זה הבחור שלי או לא? אבא, מה אתה אומר? איך אני אדע אם אתה רוצה את זה לא? בבקשה אבא, תעשה שיהיה לי טוב, טוב אבא?

עוד פעם תשובה שלילית, כל פעם מצד אחר. עוד הצעה שנפסלת על סף הדלת, מבפנים או מבחוץ. עוד משהו שנעצר באמצע, קרוב להתחלה או לסוף.

עוד פעם מישהו חדש על המסך. מקדישה לו ברצינות את כל תשומת הלב, כאילו זה הפעם הראשונה שלי, כאילו זה האחד האחרון שלי.

מחכה ליום הזה שיקרה, למרות שעוד יבואו ימים רבים אחריו. מחכה לאושר שישטוף אותי, למרות שגם הוא יישטף אל סלעי המציאות והשכר דירה. מחכה לרגע הזה שהכול יהיה מאחוריי, למרות שברור שהכול יהיה עוד לפנינו.

בינתיים הלב עובד במשרה מלאה, לא יוצא לחופש, דרוך כמו קפיץ ונאחז בתקווה. הלב שנפתח לכל שיחת פלאפון, שמסכים לכל סגולה, ששמח בכל שמחה של חברה שרשימת התפוצה מודיעה על אירוסיה, וממשיך לחכות.

משתדלת לשמור על סדר יום קבוע. עבודה, לימודים, קניות, קפה- קפה עם עוד אחת ששומרת על לו"ז דומה. מבחוץ החיים מתקתקים, עוד שנת מס עוברת, סוגרת בינתיים עוד פק"מ בבנק- רק הלב שלי נשאר צמא עם פה פתוח...

היומן מלא, החיים מקוטלגים לפי תלושים, העבודות לתואר בשלבים הנכונים, לא מפספסת סוף עונה, הכול כל כך מסודר לי. אז למה בפנים משהו כל הזמן לא רגוע, מחכה שמשהו יקרה, חולמת על איזה סרט בשחור לבן שסוף סוף יהפוך למציאות?

אז מה אני בעצם? בחורה רגילה עם כמה פגישות פה ושם בכפר המכביה? בת טובה מבית טוב שליד האדם הנכון קצת מתרגשת? צעירונת לא מאוד צעירה שרק ברכה מרב חיים מרגיעה אותה כשהיא לחוצה?

מבחוץ שומרת על התדמית הייצוגית של הבחורה המוצלחת עם הכמות הנכונה של המייק אפ. אבל בפנים? איפה הדמות החזקה והזקופה, הסמכותית והגאה, העוצמתית והברורה-

למה כשאני מדמיינת את עצמי לידו אני נהיית כל כך שברירית, וכל כך רוצה לרצות אותו? למה בחלומות שלי אני נהיית ילדה קטנה ומפונקת שרוצה לעשות לאיש הצעיר הזה את הכי טוב בעולם? ואיך המבט החד והחודר הזה- ליד המושג החלומי הזה "חתן"- פתאום מתרכך מתקפל ונמס?

איך כל הקשרים, העיסוקים, הפרויקטים- לא מספקים אותי עדיין? מה זה הדבר הזה שכל הזמן תוסס בי בשקט, רוצה לצאת ולתת? מה זה הבעירה הזו בפנים, מאיפה באה לי האש הזו, מה זה הרגש המתגעגע הזה- גם כשהחיים כל כך רגועים וטובים?

אם הכול כל כך טוב, והחיים יציבים, והסדר יום ברור ולא משעמם לי- למה אני כל כך מחכה לעוד כרטיס אחד, שיושיב אותי מול סרט חדש, רק כי אולי הפעם זה יהיה זה? אם כל כך נוח ומשחרר להיות בחורה, למה אני רוצה להפוך לכלה, ועוד יותר מזה- להיות אישה?

כנראה ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותי, עם הצמא הזה בתוכי שלא מרפה. עם המקום הריק, שאף חברה לא תמלא אותו, ואף משכורת לא תטשטש אותו, ואף אידיאל לא ישכיח אותו. המקום ששייך לו- ההוא עם העניבה החגיגית מידי והזיפים הצעירים- ולא לשום דבר אחר.

אז כששואלים אותי איזה בחור אני רוצה, אני עונה בקרירות. בכלל לא רוצה להראות שחסר לי, לא רוצה להראות שריק, לא רוצה לבזבז את הזמן והכוח על הצעות סרק של חובבנים.

רק מול הקדוש ברוך הוא אני כולי גלויה, מספרת לו שאני מתגעגעת לבחור הזה שעוד לא הכרתי. שאני רוצה שהוא יבוא כבר, יכבוש את הלב שלי ושארצה ללכת אחריו, ולקיים באהבה ובתמימות את כל מה שהמורות שלנו לימדו על כבוד ועל מסירות. יודעת שתהיה התמודדות, ורוצה להיות בה הכי טובה שיש.

בסופו של דבר, כשמבררים מה אני מחפשת, אני עונה בהסתייגות. עם המון סימני שאלה... בכלל לא ברור לי כמה אני רוצה אותו "צדיק" וכמה אני רוצה אותו "פתוח". לא ברור כמה חשוב לי "חכם" וכמה אכפת לי "רגיש". לא ברור לי כמה חשובה לי ה"משפחה" שלו, וכמה מעניינת אותי ה"ישיבה" שלו.

רק בתפילת מנחה לפני פרק חדש, או במעריב אחריו, אני עושה לעצמי מקום. לא מסדרת שום הגדרה ולא מציירת שום בקשה. פשוט אני, עם הדרגה הרוחנית האמתית, החולשות הקטנות, השאיפות הכנות, הפחדים הישנים, ההתלהבות התמימה... יודעת שהשם רואה אותי לפני ולפנים, ומתחננת אליו שיעשה שיהיה לי טוב, ושאני אעשה רק טוב.

מביאה אותי אליו, ככה איך שאני, עם כל מה שיש לי וכל מה שאין לי, גלויה ופשוטה בלי טיפת פוזה, וחולמת לידו את החלומות שלי. בבת אחת פורץ ממני בכי נואש- רק השם מבין את כל הבלגן הזה שיש בי ויודע איך לסדר אותו. הבכי הזה מטלטל אותי, אבל אין דבר יותר מרגיע ממנו. שוטפת את הפנים והולכת למרוח שכבה חדשה של איל מקיאג'.

זה מדהים כל אחת חושבת שהיא היחידה שמרגישה בצורה הזאת או בצורה מסויימת...
ואז מתברר שכל אחת ואחת בדרכה שלה מרגישה את הקשיים

אחח שידוכים שידוכים ומה שהם מעבירים בהם את בני האדם