אני לא יודעת האם המקור לסיפור הזה אמין והאם זה באמת קרה (קבלתי במייל)
אבל בכל זאת אני ממליצה לקרא עד הסוף,
קודם כל זה כן יכול לקרות, ושמענו אלפי סיפורים כאלו של התבוללות מעין זה.
שנית, את המסר נוכל להביא אלינו , לאו דווקא התבוללות אלא קשר לא כשר..שבא ממצוקה.
***
איפה סעיד?
הוא היה שקט כבר הרבה זמן, לא מתאים לו. חשבתי לעצמי בעודי הולכת לחדרו.
סעיד לא היה נמצא שם, אבל היה שם דף על השידה.
״אמא יקרה, אני כותב לך את המכתב הזה, למרות שהשייח ואבא אמרו לי שאסור לי לספר לאף-אחד, וזה כולל אותך.
אבל אני סומך עלייך יא מאמא.
מלחמת הג׳יהאד התחילה, ואני החלטתי להקריב את עצמי, להיות ״קדוש״, ולהפוך לשאהיד.
כשתקראי את המכתב הזה מאמא, אני כבר יהיה בישראל, ואבצע פיגוע.
אני עושה את זה בשבילך, ובשביל אבא, אני הולך לגרום לכם לגאווה!
ממני...
בנך האוהב, סעיד.״
סיימתי לקרוא את המכתב, וקיבלתי רעידות בכל הגוף, סעיד לא יודע, אבל אני יהודיה, הוא הולך לרצוח את האחים שלו - היהודים.
איך אני עוצרת את הבן שלי מלעשות פיגוע בעם שלו ללא ידיעתו?
איך בכלל נתתי לזה לקרות?
למה לא סיפרתי לו שהוא יהודי?
שאלתי את עצמי, ושקעתי בזכרונות.
- - -
הכל התחיל כשהייתי בחורה צעירה, גדלתי בבית מסורתי שבו קיבלתי חינוך ששם יותר דגש על ערכי הציונות, ופחות על ערכי היהדות.
ההורים שלי הם ייקים, דייקנים, ולא מתפשרים על דבר שהוא פחות ממושלם, הייתי מכנה אותם - פרפק(ט)ציוניסטים.
שילוב של אנשים רודפי שלמות, וציונים מושלמים במשחק מילים שאמנם שיעשע אותי, אבל לא אותם.
אני לא הייתי כמוהם, אני גדלתי כישראלית צברית, וכמו שכולכם יודעים, חלק ממאפייני הישראלים הבולטים - זו חוצפה, איחורים, והמחשבה שהם מבינים יותר טוב מאחרים.
הפערים האלה בתרבות, גרמו להרבה מריבות ביני לבין הורי, שגרמו לי להמון תיסכולים.
הרגשתי שהם לא מבינים אותי, למעשה, הרגשתי שאף-אחד לא מבין אותי.
הלכתי ברחוב עצובה אחרי עוד מריבה ארוכה עם הורי, במריבה אמרתי להם דברים שהיה אסור לי לומר להם, בלהט המריבה, הכעס עלה לי לראש במהירות,ולומר את המשפטים הללו, היה נראה נכון.
אבל במחשבה לאחור, כשאני מנתחת את מה שקרה, אני קצת מתחרטת על הדברים שאמרתי.
״עיניים כאלה יפות, למה הן כאלה עצובות?״ פתאום פנה אלי בחור צעיר, כשעיניו משדרות השתתפות וכנות.
״זה כלום.״ מילמלתי במבוכה, ופניתי להמשיך בדרכי.
״לא זה לא כלום, רוצה לשבת לספר לי על זה?״ הוא שאל, ומשהו בהתעניינות הכנה שלו גרם לי להסכים.
שפכתי בפניו את ליבי, והוא הקשיב, והשתתף בצערי, ״סוף סוף מישהו שמבין אותי״ פתאום חשבתי לעצמי.
השיחה הזו הובילה לעוד שיחות בעקבותיה, ויום אחד פתאום שמתי לב, זו רק אני שתמיד מספרת על עצמי, ולמרות שאנחנו מדברים הרבה, אני יודעת עליו כל-כך מעט.
למעשה, חוץ מהשם שלו, אני לא יודעת עליו (כמעט) כלום!
אני לא ידעתי מי החברים שלו, לא הכרתי את המשפחה שלו, ואפילו, לא ידעתי איפה הוא גר!
לא ידעתי כלום עליו, אבל הוא ידע הכל עלי.
כשביקשתי ממנו לספר לי על עצמו, הוא סיפר לי שהוא ערבי.
הייתי בשוק.
לא היה לו מבטא ערבי, והוא דיבר כמו כל ישראלי שאני מכירה, והשם שלו בכלל אמריקאי(שון), מה הקשר ערבי?
עכשיו כשהוא סיפר לי שהוא ערבי, אני תוהה לעצמי, אם השם הזה בכלל אמיתי.
אמרתי לו שאני רוצה שננתק את הקשר, והלכתי הביתה, למרות כל התחנונים והנסיונות שיכנוע שלו לגרום לי להישאר.
הלכתי הבית, רציתי לנתק ממנו את הקשר, אבל פתאום הרגשתי שזה מאוחר מידי, אני אוהבת אותו.
הוא היחיד שהבין אותי, כשאף-אחד אחר לא הבין.
הפרחים והמתנות שהוא שלח לי בכל יום מצד אחד, והמריבות והצעקות עם ההורים שלי מצד שני, שיכנעו אותי לחזור להיות איתו בקשר.
חזרתי אליו.
ערב אחד, בעת הארוחה המשפחתית, צפינו בחדשות ששודרו על פיגוע אכזרי שהתרחש באוטובוס, ובו נהרגו מעל כ-20 יהודים, ועוד עשרות נפצעו.
אבא שלי, שהוא ימני קיצוני, אמר משהו כמו ״ימח שמם של הערבים, צריך להעיף את כולם מהארץ, רק ככה לא יהיו פיגועים!״
אני, שכבר התחלתי לאמץ לעצמי דיעות שמאלניות, נזעקתי לעזרתם של הערבים המוכפשים.
״לא כל הערבים מחבלים אבא, יש גם ערבים טובים! אני למשל יוצאת עם בחור ערבי, והוא ג׳נטלמן אמיתי, מכבד, מפנק...״ לא סיימתי את המשפט, ואבא תקף אותי בזעזוע.
״את יוצאת עם ערבי???״ אבא שלי ממש צרח.
״איך את יוצאת עם אדם מהעם שכל-כך רוצה להשמיד אותנו?
איך את מסוגלת לצאת עם אדם, שהעם שלו הוא עם של רוצחים שרוצחים חפים מפשע ללא הפסקה?
איך את מסוגלת??״
אבא שלי צעק עלי, בקול רווי כאב.
״אבא אתה לא מבין.
אתה צודק שיש ערבים רוצחים - מחבלים...אבל זה לא אומר שכל הערבים כאלה!
יש גם ערבים טובים, ״שון״ הבחור שאני יוצאת איתו, אחד מהם.
הוא אוהב אותי, ואני אוהבת או...״
״כנסי מיד לחדר שלך, ואל תצאי ממנו עד שאני ארשה לך!״ קטע אותי אבא בצעקה/הוראה.
למרות כל המריבות שלנו, אף-פעם לא ראיתי אותו כל-כך עצבני.
הלכתי לחדר שלי.
אבא שלי יותר לא נתן לי לצאת לבד מהבית, לכל מקום שהלכתי, הוא או אמא שלי ליוו אותי.
אחרי שבוע, בשעת לילה מאוחרת, יצאתי מהבית בשקט, והלכתי ל״שון״.
סיפרתי לו על מה שקרה, ועל הסיטואציה שאני נמצאת בה.
״למרות שאני רוצה להיות איתך, ואוהבת אותך, לא נוכל להמשיך להיות בקשר.
אבא ואמא שלי מנהלים אחרי מעקבים כאילו הם מינימום בשב״כ, ואני עדיין תלויה בהם.״ הסברתי לו.
״יודעת מה, יש לי רעיון...״ אמר סעיד.
״תתחתני איתי, ותעברי לגור איתי בכפר שלי. שם, הם לא ימצאו אותך ואותי!״
אמר לי שון, בנימה רגועה, כאילו הוא מציע לי לקנות שוקו, ולא לעשות שינוי שישפיע על כל החיים שלי.
״אאאני צריככה לחחשוב עעל זה.״ גימגמתי לו, לפני שהלכתי.
כשהגעתי הבית, ההורים שלי היו ערים, ״איפה היית? שוב אצל הערבי הזה?״ צעק עלי אבא, וזו הייתה רק ההתחלה.
במשך שעה הוא צרח עלי ללא-הפסקה, ולא נרגע, הוא האדים מרוב עצבים, ואני רק עמדתי שם, בעמידה מתריסה.
אחרי שעה של צעקות, הוא הורה לי ללכת לחדר.
בלילות הבאים אבא שלי נעל את החדר שלי כשהוא הלך לישון, כדי שאני לא אברח בלילה בזמן שהוא ישן.
אבל אחרי שבוע וחצי, נפתח לי חלון הזדמנויות לבריחה.
בצהריים, אמא שלי הלכה לשירותים לכצה דקות, ושכחה לקחת איתה את המפתחות של הבית...
השארתי מכתב על המיטה בו כתבתי ש״לא ידאגו לי, לא נחטפתי, הלכתי מרצוני״, ואז ברחתי.
הלכתי ל״שון״, ואמרתי לו שאני מסכימה להצעה שלו...
אני מוכנה להתחתן איתו, ולגור איתו בכפר.
היית אז רק בת 15.
כמה שעות אחר-כך, כשהגענו לכפר, התברר לי שטעיתי.
״שון״ אמר לי שבכפר קוראים לו ״מוחמד״, ועם השינוי בשם שלו, הגיע השינוי בגישה.
נגמרו הפינוקים, הליטופים, המילים היפות, הכינויים...
פתאום אחרי שכבר הייתי ברשת שלו, הוא התנהג אלי כמו למשרתת, אני הייתי צריכה לעשות מה שהוא אומר לי, ואם לא הייתי עושה - הייתי מקבלת ממנו מכות רצח.
הוא הרגיש שאני רכוש שלו, לא אישתו.
וכדי להסביר לכם את ההרגשה, אני אתן לכם דוגמה שכולכם מכירים...
נכון לפני שפוליטיקאים נבחרים, הם מבטיחים לכם המון דברים, ושהם יעשו הכל בשבילכם, ויעזרו לכם בכל מה שאתם צריכים...
ואז כשאתם בוחרים בהם, הם דופקים אתכם?
אז בדיוק ככה הרגשתי.
לפני שבחרתי להתחתן איתו, הוא התנהג אלי כאילו הייתי מלכה.
פינק אותי, קנה לי, דאג לי...
אבל אחרי שהתחתנתי איתו - הוא התנהג אלי כמו אל שפחה.
רציתי שההורים שלי יחפשו אותי, ושיערתי שהם מחפשים, אבל אז הבנתי, שון-מוחמד צדק, הסיכויים שהם ימצאו אותי אפסיים.
כשברחתי, רציתי שלא-ימצאו אותי, אבל מהר מאוד שיניתי את דעתי אחרי שגיליתי מיהו באמת שון-מוחמד...
אבל זה היה מאוחר מידי.
הם לא ידעו מה השם של שון-מוחמד, אפילו לא את השם הבדוי.
הם לא ראו אותו, ולא רק הם, גם החברות שלי לא ידעו עליו.
לחפש ערבי שאין להם שום פרט עליו, יהיה בעל סיכויי הצלחה אפסיים, כמו לחפש מחט בערימת שחת.
בעלי העביד אותי בפרך, והרביץ לי כי לא הייתי עובדת מספיק, מכינה לו אוכל במהירות, או סתם כי היה בא לו להתעלל בי.
כשאני אומרת ״הרביץ לי״, אני מתכוונת עם שוט, מקל, ולפעמים, אפילו מוט ברזל.
אחרי שנה, נולד לי תינוק, הוא כמובן בחר את השם, וקרא לו ״סעיד״.
הוא חינך אותו בדרך שלו, והזהיר אותי, ״אם תספרי לסעיד שאת יהודיה, אני אשחט את שניכם.״
ידעתי שהוא מתכוון לכל מילה באיום שלו, אז לא סיפרתי לסעיד.
סעיד דווקא היה בן טוב, הוא אהב אותי, והקשיב לי.
לאחרונה הוא התחבר עם ה״שבאב״, נערים שעושים מהומות, וזורקים אבנים על מכוניות של יהודים.
כל אבן שסעיד זרק, פגעה בי.
לא פיזית, אלא רגשית.
הוא פוגע בעם שלי, בעם שלו, והוא עושה את כל זה, ללא ידיעתו!
- - -
התעוררתי מהזכרונות, והחלטתי לפעול.
״אני חייבת לעצור את סעיד מלבצע פיגוע!״ החלטתי.
אבל איך לעזאזל אני עושה את זה?
לא הייתה לי תשובה לכך.
ואז בדיוק שמעתי את החדשות מהרדיו שהיה ליידי...
״מחבל דקר למוות חמישה יהודים, ופצע עוד כשבעה אנשים שפצועים קל עד קשה בפיגוע שהתרחש עתה בשכונת סנהדריה בירושליים.
שמות הנרצחים הם: משה אוחנה, דנה כהן, דניאל לוי, ובני הזוג מנחם ושיפרה רבינוביץ יהי זיכרם ברוך.
שמו של המחבל שנורה ע״י לוחמי יס״מ הוא סעיד מכפר סג׳עייה.״
סעיד מת כשהוא הורג את בני עמו - בכיתי.
ואז קלטתי עוד פרט בהצתה מאוחרת, ״מנחם ושיפרה רבינוביץ״, זה היה שמותיהם של שניים מהנרצחים.
גם להורים שלי קוראים ״מנחם ושיפרה רבינוביץ״, וגם הם גרים בשכונת סנהדריה בירושליים...
ואז הבנתי, בני סעיד רצח את הורי, הבן שלי, רצח את הסבא והסבתא שלו.
אני הפכתי לאם שכולה, ויתומה, באותו יום, במעשה רצח אכזרי.
בעלי שלח את ילדינו ה״חצי יהודי״(לפי ההלכה היהודית, הוא יהודי שלם), להרוג את אחיו היהודים...
אין קץ לאכזריות שלו!
באותם רגעים, רציתי להתאבד.
אבל בסופו של דבר, למרות כל הצער והכאב, החלטתי להישאר בחיים, ולכתוב לכם את הסיפור הזה.
אז לכל הבנות שיוצאות עם ערבים - זה בשבילכן.
גם אני חשבתי שהוא ג׳נטלמן, אינטליגנטי, מכבד ואוהב אותי...
אבל אחרי שהתחתנתי איתו, גיליתי שטעיתי.
טעות ששילמתי עליה יותר מידי ביוקר...
אל
תעשו את הטעות שאני עשיתי!
תתרחקו מערבים שמתחילים איתכן, ואם אתן כבר יצאתן איתם, ופתאום גיליתן ש״השד לא כל-כך גדול״.
אז הוא ענק!
הוא פשוט מסתתר מאחורי החיוך הצבוע שלהם, הערבי שמולכן רק מחכה לרגע שבו הוא כבר יתעלל בך, בזמן שהוא מחייך אלייך.
אל תאמיני לחיוכים שלו, אל תיפלי בפח שבו אני נפלתי, תאמיני לי, זה עמוק, כל-כך עמוק, עד שזה כמעט בלתי-אפשרי לקום ממנו.
תברחי מהם!
ממני...
אמו של המחבל, שרצח את הוריה.
#דיי_להתבוללות.
תוקן על ידי שטויעס ב- 13/10/2015 15:40:14
