לאיפה הדמעות נעלמות. אה?
הדוקות חזק חזק לבל יעברו את הגבול של העיניים. מאופקות, מחכות בכיליון עיניים לזרום כבר בחופשיות.
לזרום להם בחופשיות, לחבק חזק חזק את הסידור או את הכר, לרפוס את שאר האיברים והגידים בחוסר אונים מפנק, ורק לבכות לאבא.
בלי לחשוב על מחר, בלי לספק תירוצים, בלי להסביר לוגית למה אני עצובה עכשיו, בלי לשכנע אף אחד! ורק לבכות לאבא, כי פשוט זה מה שיוצא עכשיו.
כלומר זה מה שרוצה לצאת עכשיו, אם לא האנשים מסביב, ההמולה, הפרויקט שדורש כמובן "רק עוד שורה אחת של קוד", אור הפלורוסנט החזק שבוהק עכשיו על העיניים עם העדשות שעלי כבר מ7 בבוקר בעבודה – לבכות צריך חושך. לא? חושך, שקט, ואף אחד. ואז זה כבר לא יתאפק כל כך הבכי האומלל שדחוס עד אין סוף.
אז אני דוחה אותו לאחרי זה, ללילה כשאני אתפלל ערבית, כשהמיטה והשמיכה ילטפו אותי מכל כיוון, ואולי כולם בטעות ילכו לישון בסלון, אז לא אהיה אנוכית ואשחרר אותו לנפשו.
ובינתיים הוא נדחס עוד יותר עמוק, השעון מתקדם, המשימות בשיאן, העייפות מצטרפת להורמונים הלאים, והבכי כבר עוד מעט יהיה פיזיולוגי לגמרי. בלי רגשות אשם. לגמרי.
ואז היום פתאום נגמר, ואני אפילו לא זוכרת מתי ראיתי את המיטה, ומי הדליק בטעות את האור.
היום נעלם, והבכי נעלם גם הוא. עוד יום קשה שנגמר בקול דממה דקה, עם נשימות קצובות, ודמעות שלא ירדו.
