מעוז צור..ברווקותי

לבקשת פרומערית
אז אתמול אחרי קריאת מאמר של הרב פינקוס על חנוכה
טעימה מהלטקעס של אמא
ושיר או שתיים עם הגיטרה מול החנוכיה...ישבתי לכתוב
וזה מה שיצא.



הנרות הלו שאנו מדליקים
על ניסים ונפלאות שמונה ימים,
בתחנות הזמן בין בדידות לתקווה
במסע של הנפש בעקבות אהבה,
פורצת לה השאלה ממיתרי הלב
היכן הנס שירפא כל כאב??

הנרות הללו "שלראותם בלבד" חיבים
בכל רוח מצויה בחושך כבים,
הלראותם בלבד הבכלל עוד אוכל?
דומה אני ששומע הד מהחושך..
קולו של צחוק הגורל.

ואז מתוך החושך בוקע אור
באותיות של אש על קלף צחור,
"ולא מצאו אלא פח אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול,ולא היה בו להדליק אלא ליום אחד ונעשה נס...
מביט חרש על הנר הדולק הנה הפתרון!
לחידת הנפש המתייסרת  במה יתרון,
ישנו פך אחד שעליו החושך לא גבר
לא הסב את פניו אליו כלל
אמר ממילא ידלק היום ולא למחר.
אותו נר אחד יכול להיות
המוסיף והולך ואת החושך לדחות,
והנרות אז לראותם אוכל
 יאירו הם ברוח שאינה מצויה ועד בכלל,
והאור אז  יצחק את צחוק הגורל..
אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה..

התהיות וסימני השאלה
יתכבו משלהבת האמונה העולה,
כי מים רבים לא יוכלו לכבות
את הכח במוסיף והולך להיות,
ומעט מן האור ידליק תקווה
כי בנרות הללו
אב  בשמונה ציווה  אהבה..



ו

הכתיבה בשבילי היא  משו ממכר:)
האושר הוא בחירה..אז תבחר!(היילי הוצנר)