התחבטתי רבות האם לכתוב קרעי שורות אלו או אם לאו.
קיבלתי החלטה שלא , אולם ממתי אני עומד בהחלטות שלי. לכן מוצא אני את עצמי משרטט שורות אלו, מרגיש שהזמן רץ כמו בשעון חול, ואם לא עכשיו אימתי.
במבט לאחור כמו להביט במבט של כברת ארץ אחרי שחצית אותה, מסתבר שזה קל לעמוד מאחורי מילים כמו ״חושב עלייך״ ״את יפה״ ושאר מחמאות. מאשר לחפור בנפש פנימה ולנסות להבין מה העניין ומה הרעיון, מה הסיבה ואיפה המטרה.
ביומיים האחרונים היה לי קצת זמן לזה, כי לא היית באופק.
ניסיתי להבין למה כן היה חשוב לי לדבר איתך, למה אני אוכל את הציניות שלך, ולמה אני אוהב את הקטעים כשאת נהיית מצחיקה ומשעשעת.
מדוע איכפת לי ממך , ולמה כל כך מפריע לליבי שאת מזלזלת באיכפתיות שלי.
מה העניין שאני אוהב לשלוח לך הודעות סתם כדי לבדוק שאת נוכחת, והסיבה שמתרץ לך סיבות למה חיפשתי אותך.
את משום מה נתפסת בעיני כמישהי אחת ומיוחדת , ולא כמו עוד אחת שנפגשנו כי אנחנו אותם נתונים על הנייר ויש לנו "דיבור" , ולא ברור מדוע.
מהיכן הגיע זה שאני חושב שאני צריך לעשות איזה מעשה דרמטי כזה כדי להרים את זה לרמה הבאה. אבל לא יודע מה הדבר הדרסטי שנחוץ לעשות.
למה אני לא מרפה מכל העניין, ומה תוקע אותי כאן. עוד לא מצליח להבין, אולם אני חושב על זה וזה כבר התקדמות.
מה שכן עלה בחכתי מכל העניין, שהבנתי בינתים שיש דברים שיכול להיות שאין להם הסבר.
כמו המבט שלך כשאת מסתכלת באמצע שיחה על משהו באופק, ספק חולמנית ספק מהרהרת, אז שזה בעצם אותו דבר.
אולי יותר כמו למה הירח נראה לנו כל גדול כשהוא באמת כל כך קטן, או האם יש אנשים בכוכבים הרחוקים שמנצנצים שם בלילה והם תוהים האם אנחנו קיימים.
אינני יודע מה יהיה איתך ואיתי, אבל אני אמשיך לכתוב על זה. מעניין אם תקראי את זה תרגישי שזו את, או שזה יעבור עלייך כמו רוח על סלעי הירח הדוממים.
מחכה לך,
אני.
או סתם בגלל הקור..
