היי חברים. מה נשמע, מלא זמן לא כתבתי פה. ראיתי טור ברשת ורוצה לשתף אתכם, בעיקר אתכן (:
"אני חשה שמבטיהם נעוצים בי" • ליל סדר של רווקה מתבגרת
בתוך ההכנות לפסח, הנקיונות, הקניות, התכנונים והחלומות, יש מי שבשבילם המפגש המשפחתי בליל הסדר מעורר קושי.
אם בחיי יום יום כל אחד ממהר לעיסוקיו והשרידות אפשרית, הרי שהישיבה עם המשפחה בשולחן אחד למשך שעות ארוכות, מעורר את אלו שמחפשים שידוך לעצמם, לרצות לברוח או להעלם.
פעם אמרה לי בת 29: "בכל שנה, יחד עם המשפחה אני מנסה להנות מהחווייה הנפלאה, מלאת הרוחניות והנשמה היהודית של ליל הסדר. הצרה שלי היא שכשאני יושבת עם כולם באותו שולחן (עם ההורים, האחים, האחיות ומשפחותיהם), אני חשה שמבטיהם נעוצים בי. לאן שאני פונה, המבטים הולכים אחרי. האם זה הדמיון שמתעתע בי שאמא שלי מדי פעם מזילה דמעה נסתרת בגלל שהיא רואה אותי מולה כל הזמן? או האם אני סתם ממציאה כשנדמה לי לפי הבעות פניה המתחלפות שאני קוראת את הסרט שעובר בראש של אחותי שאומר "חייבים לעשות משהו… הגיע הזמן שהיא תתארס כבר"? ולמה כשאומרים "לשנה הבאה בירושלים", אחי מוסיף "ושיהיו שמחות"? האם זו אני שעסוקה מדי עם עצמי ומרגישה את העולם חוגג סביבי או שהם אלו שמבטאים בדרכים שונות את מה שאני חשה באוויר?"
לא קל להיות רווקה מבוגרת בתוך משפחה ברוכה. ועוד יותר קשה, להנות ולשמוח עם כולם בחגים, בעיקר בליל הסדר.
המעמד שלה לא ברור. היטב אמרה לה אחייניתה בת החמש: "אמא שלי יותר קטנה ממך. אז למה לאמא יש מטפחת ולך לא?" ולמה באמת אחותה הצעירה ממנה מדברת אליה בסוג של התנשאות, כביכול היא הגדולה והיא הצעירה: "לא כדאי לך לברור יותר מדי, תראי איפה אני ואיפה את?" אפשר לחשוב שהצעירה מצאה את השידוך שלה בגלל איזושהי חכמה שהיא נחונה בה שחסרה לגדולה.
לפעמים, מקטעי משפטים נדמה לה שמתנהלות שיחות אודותיה, רק שברגע שהיא מתקרבת הנושאים מתחלפים.
אם היא אחת שעושה עם עצמה משהו בחיים, כולם משבחים את הישגיה, רק שתמיד טורחים להוסיף, "כזאת מוכשרת, יכלה באמת להיות נשואה…" ואיכשהו כל דבר שנוגע בה, מתחבר לשידוכיה. אך אם היא לא מצליחה כל כך להתקדם בעבודה, אומרים "לא מוצלחת לא בזה ולא בזה" כשהראשון מוסב על העבודה והשני על שידוכים. יש גם מי שאומר עליה שהיא "לא מציאותית" כלומר: לא קוראת את המציאות, לא שמה לב לזמן שעובר ומתעקשת על שטויות.
לאחרונה הקשרים שלה עם המשפחה לובשים צורה ממותנת משהו. היא משתדלת פחות לידע אי מי מהמשפחה אם היא נפגשת, או אם יש לה הצעת שידוך. מבחינתה ברור שהיא לא תתארס בלעדיהם, אבל היא לא חייבת לשתף אותם בתהליך. אם מאחלים לה, היא מחייכת ועונה יפה וזהו. ובכלל, ההסתרה טובה לה. כך היא לא מזמינה על עצמה לחצים. היא גם למדה להפריד בין מה שהיא באמת מרגישה לבין מה שאומרים לה.
השאלה הגדולה היא איך באמת אפשר להקל עליה ולתת לה להרגיש טוב בליל הסדר?
האם נוכל קצת "לשכוח ממנה" ולפנות את הראש לשמחת חג שלמה בלי לחשוב עליה כל הזמן? האם ייתכן שנקבל את המצב כמו שהוא ונבין שזהו רצון ה', ושמי שחולל ניסים ונפלאות ביציאת מצרים, יכול גם לחולל ניסים אתה ולזמן לה שידוך ראוי בדרך שהוא ירצה?
