ב"ה
במתה של רווקה.
האורות מעירים. קאט!
המשחק נגמר באמצעה של ההופעה,
השחקנית הראשית יורדת מהבמה.
"אני לא ממשיכה את ההצגה הזאת"
מורידה את הבגדים המפוארים,
שמזמן כבר הפכו לשקופים כל כך.
את החיוך המרוח על פני בהגזמה,
שכמעט ואינו מופיע עליהם.
שומטת את הסצנות שהוספתי בקלילות מתחרטת,
כדי שלא יראו את הכאב,
כדי לחיות אותו ברובד החיצוני שלו.
סוגרת את הפתח אל מאחורי הקלעים,
אני לא עומדת במעבר הזה יותר.
לא מוכנה להזמין אנשים אל תוכי,
רק כי קירות חדרי שחורים מידי
מהלב העמוס, השסוע.
אני מאוכזבת מההצגה הזו,
מעצמי.
מהמשחק הלא טבעי,
מהחיצוניות שלא חודרת,
משחקנית המופע שאל הקהל פוזלת.
אני פוחדת.
פוחדת להמשיך את ההצגה הזאת,
לחיות את הסצנות שעוד יבואו.
לא מכירה את הטקסט שהוכתב לי.
לא מצליחה להחיות אותו.
אני עייפה.
עייפה מהתסריט.
עייפה מלהציג.
עייפה מהקהל
המרחם, הביקורתי, הצופה.
יורדת אל הקהל.
שורות שורות מקדמות את פני,
המוני כיסאות ריקים.
השקט מהדהד בי בחוזקה.
אני מחפשת.
מחפשת את הקהל בו צפיתי מן הבמה,
את הקהל שעייף אותי כל כך.
בשורות האחרונות אני מוצאת אותו,
את הקהל שלי,
נושא עיניו אל שחקניות הבמה לצעירות.
עוצרת נשימה.
מתיישבת ביציע האולם,
מאחורי כולם.
נושאת עניי אל הבמה החדשה.
שחקניות צעירות, רעננות,
חיוך טבעי על השפתיים.
משננות מילים,
נצמדות אל הכללים.
בעת ההצגה לא שוכחות
הן רק משחקות,
והסוף הטוב יגיע
הקהל כולו יריע.
והבמה העתיקה הוותיקה,
חשוכה היא וריקה.
שתיקה מתגעגעת,
לשחקנית הרווקה.
השחקנית המקצועית,
איבדה את תאריה.
עלתה לבמה בחיוך מוגזם,
בקלילות מאוסה.
היו ימים בהם שיננה מילים,
עלתה לבמה עם רשימת כללים.
היו ימים בהם שיננה שתיקות,
את הכללים שברה כבר מזמן.
הצגת יחידה.
אינה בטוחה עוד בדרכה.
אינה מבדילה עוד בין משחק לאמת שמאחוריו.
נושאת את החיוך אל מאחורי הקלעים,
עולה לבמה עם כאב על הפנים.
הולכת מכלל אל כלל בלי להתבלבל בסתירה.
אינה מכירה את עצמה,
את עקרונותיה,
את שאיפותיה.
את החצי השני.
כבר לא בטוחה שהוא יגיע,
הטוב בסוף.
לא מאמינה שיהיה לה את הכוח להמשיך עוד.
פוחדת שהסוף לא יהא הטוב שציפתה לו.
אולם, היא נשארת באולם.
מחפשת על הבמה,
צופה בהצגות יחיד,
רצה אל מאחורי הקלעים.
היכן הטוב בסוף?
מתי נגמרת ההצגה שלי?
הצגת היחידה.
מחכה להצגה המשותפת.
לדואט של ביחד,
להצגה של החיים.
