בניין נערים - סתירה, סתירת זקנים - בניין. הכיצד?

מטרתו המוצהרת של הפורום הזה, הינה לשמש במה להתדיינות פנים חרדית על נושאים שונים הנוגעים לאורח חיינו, מתוך כוונה שנוכל גם להתאחד להוצאת דברים מן הכוח אל הפועל. מטבע הדברים עולה כאן לא אחת טרוניה וקריאת תיגר על המצב הקיים וציפייה לשינוי, בין אם מדובר בחינוך, בהשתלבות בעבודה, ביחס למדינה, בשמירה על חוקים או בהקפדה על הניקיון ועוד כהנה וכהנה. אחד מן הטיעונים הרווחים בהם אני נתקל בציבור הרחב, גם אם דברי נשמעים הגיוניים ומשכנעים, מתייחס להיותי צעיר לימים יחסית לרבנים הנושאים בהנהגת הציבור. מעבר לשאלת הסמכות של גדולי התורה הנובעת מידיעותיהם התורניות וחסידותם, כשלפשוטי העם כידוע אין את היכולת לשקול ולהבין את הצדדים לחיוב ולשלילה בכל עניין, ישנה נטיה לדחות בהינף יד את דבריהם של אנשים בגילאי העשרים והשלושים.

כיצד ניתן להתמודד עם יחס זה? מה עוד שלכאורה הדברים נשענים על דברי חז"ל המובאים בכותרת האשכול, "בניין נערים - סתירה, וסתירת זקנים - בניין". כשלעצמי, אני סבור דווקא שלגילם המופלג של מנהיגי הציבור החרדי בגילאי השמונים והתשעים, ישנה השפעה שלילית. למרות היתרונות הגדולים בפקחותם ובנסיונם הרב, לא ניתן להתעלם מכך שמצבם הבריאותי וריחוקם הרב מהנעשה כיום בעולם ומהיכרות קרובה עם בני הדור הצעיר, מונעים מהם את היכולת לקבל את ההחלטות הנכונות בכל נושא ועניין. באשר לדברי חז"ל הנ"ל, אני מניח שהדברים מכוונים בעיקר להבדל בין צעירים המביעים דעה ללא הסתמכות על ניסיון העבר, לעומת מבוגרים בעלי עבר עשיר וחכמת חיים. דא עקא, שבמקרים רבים ישנם מבוגרים הנמנעים מהתבוננות לטווח ארוך, כשלעומתם ישנם לא אחת צעירים המתבוננים בעין בוחנת בעבר ובעתיד ומביעים דעה בעלת תבונה רבה. למעשה, ברור שישנם זקנים ומבוגרים רבים הסבורים ג"כ שנדרשים שינויים מהותיים באורחות חיינו, אלא שקולם אינו נשמע מסיבות שונות. מאידך, אין זה סוד שרבים מן התקנות והגזירות שעליהם מוחתמים זקני הדור, נכתבו ונעשו דווקא ביוזמת עולי ימים הנעדרים שיקול דעת ומבט רחב ומצליחים בדרכים שונות להשתמש בשמם של גדולי התורה.

באחד מספריו של הגרע"י שלזינגר בעל "לב העברי", הוא משרטט מודל של חברה מתוקנת. שם הוא מגביל את ההנהגה של הציבור לאנשים מגיל 20 עד 50, לאחר מכן הוא טוען שהאדם טוב רק ל"יעוץ" ולא לקבלת החלטות. לא זכור לי בדיוק כיצד הוא מנמק את דבריו אבל אני מאמץ אותם בכל ליבי, אם כי נדמה לי שהוא הפריז בעניין ושניתן להרחיב את הגיל בעוד עשר-עשרים שנה כלפי מעלה.

מה דעתכם?

_________________

בניין זקן ללא חכמה, סתירה וסתירה.

אין ספק שדברי חז"ל ביחס לבניין נערים הם אמיתיים, שרירים וקיימים. לאורך כל הדורות מצאנו אישים שהנהיגו את בני דורם בחכמה ובתבונה, למרות היותם עמוק בתוך גיל השיבה. יחד עם זאת ברור שהזקן מוכרח להיות מחובר ברחשי העם ולהכיר את רוחות הזמן והסביבה. הזקן חיב להיות זקן גם ואולי בעיקר במובן של זה קנה חכמה. שאם לא כן, המשמעות היחידה לגילו המופלג היא רק עובדה זו שהספיק למלאות את ליבו ביותר הבלים, וכמו שאמרו חז"ל ע"ה ככל שמזקינים דעתם מטפשת עליהם.

אנשי הכנסת הגדולה, שכל תקונותיהם תקפים עד לימינו, היו מוכרחים לדעת שבעים שפות וכל חוכמות חיצוניות, וכמו שכותב הרמב"ם, גם חכמת הכישוף נצרכה להם. צא ולמד עד כמה "מחוברים" חויבו הם להיות. [אפילו החתם סופר זי"ע שידוע בקנאותו, כותב בתשובות שהפוסק נדרש להכיר בחוכמות חיצוניות.] על אחת כמה וכמה שמחויב כל מנהיג לדעת ולהכיר קצת מחכמת החיים, מה שנקרא בלשון עדינה ערומים בחכמה... 

עם לדעתו של בןציון לא רואים היום מספיק "חיבור" בין המנהיגים לבין העם, אל לו "להתאונן" על דברי  חז"ל. אולי באמת חסרים היום אישים בעלי דרגה שיכולים ממרום גילם וגדולתם להכיר את  הציבור הייטב ולדעת במה והיכן להגביל, ואיך ומתי מומלץ להתיר. על מה כדאי לתת דגש ואת מה עדיף להחליק.

  אין ספק שצודק בןציון שיש לתת יחס של כבוד לצעירים שקנו חכמה. בין כל המנהיגים הזקנים, נמצאים גם כאלה שהיו צעירים בגילם, וזכו לפתחון פה נרחב.

אין לי כרגע את הזמן אבל יעזרו לי הכותבים ויביאו פרטים אודות רבנים בזיקנה מופלגת או לחלופין צעירים במידה מופרזת. [הכל יחסית כמובן] אני בטוח שהדברים יוכלו להתלבן הייטב באופן כזה שנצעד בעקבות ההיסטוריה.

מסתפק אני אם בכלל חז"ל כיוונו לזקנים כפשוטם או לנערים כפשוטם. (ולא לנערים מן המצות כדבר חז"ל על הנערים בסיפור אלישע)  הרי הרבה גדולי ישראל שכל ישראל נשען עליהם, לא חצו את הארבעים אם אפילו ובוודאי בקושי את הששים. (גדולי ישראל כמו הרמ"א והש"ך למשל, והרבה אחרים מעניין שכבר בזמנו מצאנו את הש"ך שהי' צעיר ביותר חולק על גדול וזקן הדור הט"ז וההלכה היא בדאך כלל כהש"ך)

הרי ר' אליעזר בן עזריה מינו כנשיא למרות שהרבה זקנים היו אז ובוודאי רבי עקיבא הי' קשיש ממנו. ואצ"ל רבותיו, ר' גמליאל ר' יהושע.

דומה שזו אחת מהתופעות המוזרות של דור זה שבקרב הליטאים מכתירים ל"גדול" עם התואר הנצמד "מרן" דוקא כאלו שכבר אינם בשיא כוחם הלימודי, והם עברו את גיל התשעים. פשוט זקנה במובנה הכי פשט ומגושם. ראינו את הדבר אצל הרב שך שכל תהילת עולמו התחילה כאשר וימותו כל חבריו והוא נותר קשיש מכולם וממילא נהפך למנהיג הבלתי מעורער של הצאן. אח"כ התחיל הדבר עם הרב אלישיב שליט"א (שאלמלא זכה לאריכות ימים כה מופלגת והי' נפטר ח"ו לשם משל (ה' יאריך ימיו לחיי נצח) בגיל זקנה של שמונים, גם גיל די מכובד,  הי' סך הכל נודע כגאון ירושלמי דיין ברבנות ותו לא), והרב שטיינמן והרב וואזנער שליט"א, וממילא מדובר בתופעה מוזרה שלא מודדים לפי קנה המדה של גדלות אישיות אלא זקנה ממשית בתנאים מסויימים.

למה בדורינו הגדלות היא עם הזקנה? בינתיים יש לי השערות לא מגובשות.  

ברייתא מובאת בסנהדרין ל"ו:
"אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי"
ומוכח מסיפא דברייתא: "וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו". שהטעם בכל הנ"ל משום שהם קהי רגש רחמים והזדהות.
לכן פי' רש"י: "זקן - ששכח כבר צער גידול בנים, ואינו רחמני. וכן סריס."

***
ברם, אמר ר' יוחנן: "אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון."  

האם ר"י אינו סובר כהברייתא הנ"ל?
***
הרמב"ם מביא את הברייתא דסנהדרין כך: "אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן."
דק הרמב"ם זקן מופלג דייקא הוא שאינו בסנהדרין הא זקן סתם שעוד זוכר צער גידול בנים מעמידין. ובזה לא יסתור את מימרא דרבי יוחנן אותה הוא מביא בזה"ל: "כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף.  וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות" 
[ולהביא דבר בשם אומרו אציין שאת ההערה ראיתי במאמר של ר' אביעד הכהן.]
ולכאורה צריך לבדוק מה הם הגילאים המופלגים שאסורים בהנהגה (80? 90?) ומה הם גילאי השיבה המשובחים להנהגה (50? 60 ?). (אולי הביטוי "מופלג" מתיחס לגמ' של כיון דאיפליג איפליג?)

אך לענ"ד הסיבה שלא הרמב"ם ולא הש"ס ציינו גילאים היא שאין בזה כלל ברור. שכן כמו שכתב *אתנחתא* - הרמ"א לא היה בעל שיבה, ואוסיף אני שמרע"ה היה זקן מופלג.
 אלא לימדונו הנהגה כללית, שהמזג הראוי להנהגה הוא ישוב דעת וניסיון עם איזון של מעורבות עם דעת הבריות וזכירת מצבן. זקן שלא נס ליחו כשר, צעיר מיושב גם הוא כשר, אלא שהאידאל הוא כנראה המצב הנפשי של גילאי השיבה הסמוכים לחיתון הילדים, דהיינו שנות ה-50 וה-60.

***
עוד עלה בדעתי שלדעת הרמב"ם אין שיעור כלפי מטה מצד רמת שיקולהדעת של הצעיר, ומה שנקט בעלי שיבה - תנא בהדיה דברים חיצוניים שאינם מכובדים שיהיו במוסד הסנהדרין, כבעלי מומין או כעורים. אין זה נאה לעם שישבו בסנהדרין ילדים בני 30. אבל אין כאן חסרון "בעצם". 

***
עוד נסתפקתי אם שיעור ה"מופלג" גדל בהתאם להתארכות תוחלת החיים הכללי בדורות האחרונים.
ונראה שודאי אינו משתנה, שכן המרחק מתקופת גידול הילדים הוא הקובע ולא רמת התפקוד.

תוקן על ידי לבהעיברי ב- 19/12/2006 21:29:31

אם כבר הפלגת לעולם ההלכה, הרי יש לציין שכמפורסם אין הרמב"ם מביא כלל ועיקר בספרו את הגיל של ארבעים (המבואר בע"ז) כאמת המדה לפסיקה וכבר התפלאו נושא הכלים. ובגמרא שם שואל מרבה שנפטר בגיל ארבעים, ומבארת  שאין בדומה לו. ואכמ"ל.

בוודאי שמשרע"ה הוא גדר מיוחד שלא נס ליחו. בכל אופן ידוע שריב"ז, ור"ע והלל הי' בני יותר ממאה ונראה שכולם עלו לגדולה בסוף ימיהם. (הרי רע"ק עד ארבעים לא ידע ללמוד)

תרשו להחזיר את הדיון לימינו אנו, וכפי איך שכתב 'בןציון' ונראה שהסכים איתו 'אתנחתא'.  תופעת "הכוכבים הזקנים" משתרשת יותר ויותר, ובפרט בציבור הליטאי. וכבר הוזכרו שמותיהם של הרב אלישיב והרב שטיימן ויש להוסיף גם את הרב ליפקוביץ שעל פיהם ישק דבר, ובידם ההשפעה גם על כל כלל הציבור החרדי. 

אין זה מן הראוי לחפור בדמותם ולמדוד את גודל כוחם ואישיותם, ברם נראה [מכל הנכתב עד עתה] שאין חולק על כך שההתנהלות המנהיגותית חסרה, ואין ספק שלריחוק הגיל ויותר מכך ריחוק ההכירות יש השפעה ישירה על כך.

מנגד, אצל החסידים כמעט ולא נראה אישיות שהוצנחה ממרומי גילה המופלג להנהיג את הציבור. אם אכן היו כאלה  תופעות, לא היו הם מקריות. דמויותיהם מוכרות היו תמיד, וקרובים היו עוד קודם להחלטות. 

בלא להסיט את הדיון ורק בכדי לחדד הדברים, נזכיר את סיפור חצר חסידות בעלז, שכיום גדול כוחה ויפה ירושתה, אבל ראשית צמיחתה ותקומתה במימדים שנראים היום, נבנו בידי אישיות צעירה, שצברה את ניסיון ההנהגה תוך כדי החזקת השרביט. יבוא השואל וישאל, נו ומה עם בנין נערים סתירה?

העניין פשוט וצריך להבחין  בעוד נקודה. [בעלז הייתה דוגמא טובה לפתיחה, בשורות הבאות אני חוזר למושג בכללותו] 

המושג מנהיגות כפי איך שנתפס בחז"ל ובפוסקים שהוזכרו לעיל, הוא לא עניין של וועד בית וכדומה. לצורך העניין אדם שמנהל חצר, עוזר לבניית חיי קהילה וטיפוחה, הוא לא יותר מאשר "פקיד". [אל תתפסו אותי על המילה, חלילה אין בכוונתי להגדיר מחדש את המושג אדמו"רות] אפשר ללמוד ממנו הנהגות, אפשר גם לקבל ממנו יראת שמים, אך אם את עיקר עבודתו הוא משקיע בבניית "העסק אין הוא עונה על המושג האמיתי של  מנהיג.

אפשר לקרוא לו אדמו"ר, בגלל שהיום השם הזה מבטא הרבה ענינים אחרים מלבד פירוש המילות. האם כאשר לדוגמא משהו אומר האדמו"ר 'מברוכשטט' [מקווה שאין כזה] כוונתו לומר אדונינו מורינו ורבינו מברוכשטט?  או שזה רק כינוי למשהו 'שהילך ילך' שלו מתנהל באופן מאוד מסוים?        

משה רבינו היה מנהיג, יהושע, שמואל, [נפטר בגיל 52] שאול, דוד ויתר דמויות בתנ"ך היו מנהיגים. רבי עקיבא, הרמב"ם, הרשב"א, הבית יוסף, אלה היו מנהיגים. (ישנם עוד רבים באמצע, כותב אני רק בכדי לשבר את האוזן) גם בדורות היותר מאוחרים היו מנהיגים. בארץ היה הבית ישראל דמות מנהיגותית. הוא לא דאג לחצר גור בלבד וכל כוונתו הייתה לבנות מחדש את הציבור לאחר המלחמה. גם הרבי מחב"ד היה מנהיג, א"א להתעלם מכח ההשפעה העצום שהיה לו, וגם הוא לא התמקד בחוג מסוים, העם היהודי עמד לנדד עיניו. 

אולי היום צריך שתהיה המנהיגות פחות כללית ויותר מסועפת. אם נתבונן נראה שגם אם ישנה מה שנקרא צמרת מנהיגותית. אין לה השפעה מיידית ורבים המחלוקות. 

ניקח לדוגמא את ניסיון החדרת מכשיר המירס לציבור החרדי. על החתום היו כל הרבנים מכל החוגים והעדות, כו-ל-ם. האם אפשר לומר שהעניין עבר בהצלחה? מעטים מאוד קנו את המכשיר הנ"ל, הרוב לא הסכימו לעבור למשהו פחות משוכלל ולשלם עליו יותר. בתחילה החליפו רק החצרות הסגורות. סלונים, גור, בעלז, צאנז. במקומות ששם המנהיגות ממקודת, המבחן עבר בהצלחה. כל השאר, 'העמך', המתיחנו לבאות. הם החליפו רק כאשר חברות פאלפון נוספות נכנסו לשוק. והיו רבים שרק הלחץ החברתי היה זה  שגרם להם לנטוש את הפלא הטמא.

נו אז מה נגיד, כוחם של המנהיגים הוא ביצירת לחץ?

דרך אגב, מעניין כיצד יתנהלו העניינים אצל אחינו הספרדים, שם כידוע מנהיג הרב עובדיה כבר שנים רבות, [אצלו כישרון המנהיגות בולט במיוחד, עוד בהיותו כבן תשע עשרה כבר כיהן כרב במצרים.] המנהיגות שלו חזקה ומוצקה. יש סיכו שגם אצלם נראה ברבות הימים פלגים וחצרות, כמו בעולם החסידות. הליטאים כבר בונים את זה. משהו שמע פעם על האדמו"ר יוסף בני ברק? על האדמו"ר גרוס בני ברק כבר שמענו... 
   

בהקשר לנכתב לעיל בענין אדונינו מורינו ורבינו, וכוונת אנשים האומרים אדמו"ר. הבחנתי זה לא מכבר בספר משנה למלך' על התורה [נין לבעל הנועם אלימלך זי"ע] , בהבחנה לשונית מענינת.[אולי זה קיים בעוד מקומות, אלא שאני כשראיתי זאת קיבלתי איזה שהוא הבזק]. במכתבים בסוף הספר מובא מכתב שבו כותב המחבר לכבוד וכו' שלי"ט , האות א' לא מוספת בסוף התיבה. הפירוש שהמחבר לא סיים במילה אמן המקובלת. חס ושלוםשלא נתעה לחשוב שהגאון המחבר לא הכווין למה שהוא כותב, ההפך דבר זה מצביע על ההיותו בעל חשיבה מקורית ולא ח"ו כעז בעדר. המחבר כתב שיחיה לאורך ימים טובים כדרך שאדם מברך את חבירו  וכונתו לכל מילה.       

ראשית חשוב לציין  שלאחרונה דווח על כך שהרבנים לעניני תקשורת עומלים על תוכנית שתהווה מחסום לתכנים שאינם רצויים.  [לא נתיב, משהו בסדר גודל גדול יותר]  תוך כדי מתן אפשרות להשתמש באינטרנט בחותמת כשרות. אני לא יודע עד כמה הדבר אפשרי ועד כמה יעיל הוא יהיה, בכל מקרה גם הרבנים הגיעו למסקנה שאין אפשרות לעצור את התופעה באופן מוחלט.

נקודה מעניינת המאירה את שני הצדדים, על אחד מהגדולים המוזכרים לעיל, אשר בעשור האחרון עם גילו המופלג וניתוקו מחיי העולם הזה התחיל להחמיר בפסקיו עד כדי שכמעט ולא התיר דבר (מעדות של בני ביתו, ודבר זה ידוע).
המעניין הוא, שבמקרים רבים שמגיעות אליו שאלות שהוא מחמיר בהן, הוא מפנה את השואל: "לך לרב פלוני והוא יתיר לך"...
אותו גדול שבמבט מפוכח יודע את סיבת החמרותיו ויודע מתי לא לפסוק, הוא הזוכה לתואר "סתירת זקנים בניין".