החרדי כשגריר במשרד החוץ (של הקב"ה) או כשופט בג"ץ

פרוייער

כמדומה שיש כאן שני נושאים נפרדים, שכל אחד מהם הוא זימון לדיון מורכב.

א. האם מותר לפרסם לשון הרע, כלומר אמת מגונה, אודות אדם פלוני? והאם הפגיעה היא רק בו או במשפחתו? ובאיזו אכסניה מותר לעשות זאת? ואם זה אסור, מדוע הציבור מתייחס לגילויים כאלו דווקא באהדה?

ב. פעמים רבות יוצא לכל אדם חרדי, או דתי, המגיע למקומות שיש בהם גם חילונים, להישאל על הדת. הוא מרגיש עצמו, כפי שהגדרת יפה, כ"שגריר". אבל האם יש לו ידע ויכולת לשמש כשגריר? האם עליו לשמש כ"סוכן החזרה בתשובה", אמנון יצחק על רגל אחת?

אני מצביע על כמה היבטים בשאלות שעוררת.

א. למה הכוונה ב"מותר"? על פי הלכה? על פי מוסר? האם התשובה לא אמורה להיות אותה תשובה?

לפי הלכות לשון הרע של החפץ חיים, ואולי לפי השכל הישר, מותר לספר כל לשון הרע, כלומר אמת מגונה אודות מישהו, כל עוד זה "לצורך". מה זה "לצורך"? לצורך הכותב והקורא בלבד? ומה אם אנשים בעיר אחרת שהעיתון מגיע אליהם?

נראה היה לאסור את הפירסום לפי שיקול זה, אולם השולחן ערוך עצמו קובע ש"מפרסמים חנפים מפני חילול השם", וזה כולל מי שמוחזק לתלמיד חכם אלא שאין תוכו כברו (אני מסתמך על הזיכרון ואפשר שאני טועה בציטוט, אבל אני מקווה שלא בדין). מכאן ניתן ללמוד, לפחות לפי הנראה, שמותר לספר על אדם שמחזיקים ממנו כאדם גדול שהוא באמת אינו כזה.

מצד שני, יש לזכור כי אין צדיק שיעשה טוב ולא יחטא. וגם אדם גדול עלול להיכשל וליפול. כבר בגמרא אמרו כי "אם ראית תלמיד חכם שחטא, עד למחר יעשה תשובה"  (תוכן הדברים ולא ציטוט). כלומר, ממעשה אחד אי אפשר להקיש נגד אדם. ממילא אין ראוי לפרסם את הדברים השליליים אם הם חד פעמיים.

אולם מיגבלה זו קיימת רק באיסור והיתר, ולא בממונות. אם ידוע שאדם שנחשב לתלמיד חכם גזל, ולא השיב את הגזילה, מותר לפרסמו. ואדרבה, אולי הדברים יסייעו להחזרת הגזל.

כמובן, יש מקום לחשוב שאם הפירסום יהיה רב, אז יש לספק הזדמנות לפירסום מקביל כאשר אותו אדם ישיב את הגזילה. זה מה שאפשר לכנות פירסום "מתקן", וכמדומה שהאתיקה העיתונאית מחייבת זאת גם כן.

לפי שיקולים אלו, נראה שיש מקרים שבהם מותר לספר בגנות אדם, גם אם הוא גדול וחשוב.

אמנם החפץ חיים דן גם במניעים של הפירסום, ומגביל את ההיתר לפירסום לתועלת ולא מחמת שיקולים אחרים, כמו שנאה אישית - ואולי גם השתוקקות להגדלת מספר הקוראים של עיתון. בעניותי, נראה לי מסברה שהמניעים אינם תמיד תנאי הכרחי להיתר. אם הפירסום הוא חשוב, זה מותר גם אם האדם המפרסם מחפש, נניח, להעניק רייטינג לעיתון שלו. אבל ברור שמבחינתו הוא נהג לא טוב, והרגיל עצמו למידה רעה.

איך כל זה נוגע לשאלתך? תלוי מה היה בעיתון שקראת. אם היו אלו השמצות, הרי זה איסור ברור. אם מדובר בפרשה אמיתית, יש לבדוק את התועלת שבדברים. כמובן, בפירסומים כאלו יש להיזהר, כפי שכותב החפץ חיים, שלא להוסיף כהוא זה על הסיפור האמיתי.

ב. נראה לי שבשאלת ה"שגריר" יש שני היבטים. מצד אחד, כל אדם נתבע לשמש כ"שגריר" כזה, כך שמעשיו יהיו משובחים, עד שכל הרואה יאמר בשבחו, "מה גדול העם הזה שניתנה לו תורה וכך מתנהגים בניו". וזו מצות קידוש השם.

מצד שני, כאשר אדם נשאל שאלות, והוא אינו יודע תשובה עליהן, יתכן מאד שעדיפה שתיקתו מדיבורו. אז עדיף שיענה לשאלות בנוסח כזה לערך: "זו שאלה טובה וחשובה. ואני מציע שתפנה אותה למומחה. אמנם אני חובש כיפה ומנסה לשמור מצוות וגם ללמוד, אבל איני יודע לענות לשאלתך. זה לא אומר שאין תשובה. זה רק אומר שאני איני מומחה מספיק לענות לך". ויתכן מאד שכך אפשר למנוע אי הבנות ובעיות אחרות אצל השואל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

ב"ה

מיימוני,

לגבי הנקודה הראשונה שהעלית-

האם אין בהלכה כללים נוספים שיש לנהוג בהם בטרם פורסם שמו של אדם בראש כל חוצות?

האם נהגו כך בענין זה?

האם פרסום המזיק לשמו הטוב של אדם מותר גם בשעה שברור מעל לכל ספק שישמעו זאת אנשים שאין להם שום תועלת מן הענין? (שהרי ודאי הוא שלא כל קוראי העיתון נפגעו מאותו אדם...)

לגבי הנקודה השניה-

אייקון מסכים לחלוטין :) (וכבר העליתי נקודה זו באשכול סמוך במענה לדודהדתי)

ואוסיף מנסיוני, כמי שנמצאת בחברת אנשים שאינם חרדיים או דתיים במשך זמן רב מן היום, שמעולם לא נתקלתי ביחס מזלזל כאשר אמרתי שאינני יודעת, שאברר או שישאלו מישהו אחר. להיפך...

האם לא זו כוונת חכמינו באמרם- "למד לשונך לומר איני יודע"?

שלום

לגבי הנקודה הראשונה -

בשונה ממקרה של אדם פרטי שענייניו נוגעים לאנשים פרטיים אחרים,
שם אפשר למקד את סיפור הענין והפרטים הנצרכים בלבד, ולהביא את
ידיעת הדברים וסיפורם אך ורק למי שנוגע לו הענין, כשמדובר באישיות ציבורית,
או שאמורה להפוך לאישיות ציבורית, לא ניתן לצמצם את מעגל שומעי הסיפור
אך ורק לאותם אלו שהדבר נוגע להם.

ולדוגמא, כשיש מועמד לתפקיד ציבורי, נניח לרשות ממשלה או ח"כ, ואנו רוצים
להביא לידיעת הציבור שעשוי לבחור בו סיפור חשוב שעשוי לשנות את דעת הבוחרים,
הכיצד נוכל למקד ולברור את השומעים, אך ורק אלו שעשויים לבחור באותו אדם?

במקרה שכזה, הדרך כמעט היחידה להביא את הסיפור לידיעת הנוגעים בדבר,
היא פרסומו בכלי תקשורת זה או אחר, על אף שגם אותם שבלאו הכי לא היו
בוחרים באותו אדם גם כן ישמעו על כך.

או לדוגמא ובלי להכנס לפרטים, כיצד יוכל עיתונאי מסויים שיש לו מידע על אחד
מעסקני הציבור החרדי, אלא שאין לו גישה למנהיגיו מסיבות כאלו ואחרות,
כיצד יוכל להביא את הדברים ולהציגם לעיני הרבנים אם לא בפרסום כללי?

ולעיתים לא די בהבאת הענין לידיעת קובץ מצומצם של עסקנים ורבנים, ויש צורך
דוקא בלחץ ציבורי, על אף שכל פרט ופרט בציבור לכשעצמו אינו יכול להביא תועלת בענין,
הבאת הסיפור לכלל הציבור תביא את התועלת המבוקשת.

(אינני אומר שכך הוא במקרה הנידון, אינני יודע על איזה מקרה במדוייק נסוב הענין,
ואין כוונתי אלא לכללות הנידון).

ולענין השני, אמנם היה ראוי שלכל אדם ואדם מיראי ה' וחושבי שמו, תשובה תהיה באמתחתו
לכל שאלה, וכמאמר חז"ל "ודע מה שתשיב כו'", אך בדור עני זה - "אם ראשונים כמלאכים כו'",
מהמציאות בשטח, בדרך כלל תשובה לא מקצועית ומדוייקת, מזיקה יותר מאשר מביאה תועלת,
כמו גם חזור והשב שוב ושוב "אינני יודע" אין מביא תועלת, ואף נזק.

מי שמתוקף עיסוקיו נתקל יותר מדאי פעמים בשאלות בענייני דת ואמונה, ראוי כי ילמד את
"המקצוע" וידע כיצד להשיב דבר לשואליו, (כשהמדובר בשואל המעוניין לשמוע את התשובה,
ובשואל לנגח "אף אתה הקהה את שיניו", שגם זו אומנות הצריכה לימוד).

ב"ה

יהדות,

מי שמתוקף עיסוקיו נתקל עם אנשים שאינם שומרי מצוות ואף למד כיצד להשיב דבר לשואליו, ראוי שיגלה אחריות ויאמר איני יודע בדבר שאינו יודע, במקום לנסות להשיב תשובות מקרטעות.

_________________

ודאי ודאי, הוא אשר אמרתי, תשובה מקרטעת ולא מקצועית מזיקה יותר מכל,
אך גם השבת אינני יודע לכל שאלה - לא הפתרון.

מי שלמד כיצד להשיב לשואליו, לא סביר להניח שיתקל ביותר מדאי שאלות
שיאלץ להשיב את פני השואל ריקם.