"לעולם הוי רץ למשנה": דרך יהודית בסיסית.
בעזהי"ת
כתב כאן חבירנו אות מחכימה, וסיפר על מסע הקניות שערך, מסע שנערך בליווי פעיל של שיחה בטלפון הסלולרי. דבריו הביאו אותי לכתיבה זו, שכבר כמה זמן אני רוצה להעלות אותה במילים ברורות.
"לעולם הוי רץ למשנה", אמרו חכמים.
איני יודע האם כיוונו לכהאי גוונא אשר אני משיח כאן, אבל לעניות דעתי יש ערך יהודי מעשי בלתי נתפס, במשנה.
א. ראשית, הוא הלימוד בעל פה.
שאת הקניות השבועיות, או הדו שבועיות, שאני עורך, איני מטריח עצמי לשוחח בטלפון עם אי מי. אני 'מתקשר' ישירות למסכת ברכות או שבת או שקלים או קידושין, או שמא דווקא לאמירת שיר השירים או מזמורי התהלים של "התיקון הכללי" (לרבי נחמן מברסלב), וכך הופכת אצלי שעת הקניה, למשהו אחר לגמרי.
כך גם אתמול היה, כשהלכתי אל סניף הדואר הקרוב, והנה התברר שהיות והם בשביתה וסוגרים כבר ב-1500, תור האנשים השתרך והתארך לו כל כך, אל מחוץ לדלתות הסניף. אני מתאר לעצמי שהממתינים היו די לחוצים ומעוצבנים, כי בסכ"ה להמתין בתור זה לא נחמד, קל וחומר שאין זו חוויה נעימה לעמוד בארכי-תור כמו הנ"ל. ואני? כמעט לא הייתי שם איתם. בהתחלה סיימתי את אמירת שיר השירים שהתחלתי כשיצאתי מהבית. לאחר מכן עברתי לכמה אמירות מנביאים אחרונים, ומשם קינחתי בהתקדמות של כמה וכמה פרקים בסדר הלימוד בעל פה שלי.
ללא צורך בספר (בלאו הכי, די קשה לעיין ולהתרכז בספר, בכל הגמרות כיס האלה, כשאתה שקוע בתוך קהל אנשים או מטולטל בתוך האוטובוס), הפכה אצלי שעת תור 'אבודה', שעוד יכלה להיות כסיוט מורט עצבים, לאחת מהשעות המאירות והנחמדות של היום.
לא לחינם, יש חשש מיציאת אברכים מהכולל, לילך ולקיים תורה עם דרך ארץ, תורה שיש עימה מלאכה. אבל בעצם, מעיקרא, החשש הזה לא אמור להיות כל כך מהותי. כי אותו בן חמש למקרא ובן עשר למשנה, בשיטה די דומה לזו של הרב זילברמן, היה בשלב כלשהו זוכר גופי תורה שלמים בעל-פה, וכך כשהיה עוסק במלאכתו בשדה, או כחנווני, הייתה לו האפשרות הקלה והמיידית להפוך את שעות העבודה עצמן, לסדר ג'!
היום, אין לומדים בעל פה.
אבל היום זו לא הוכחה לכלום.
לא די שחזרנו מהגלות, אלא שתורתנו רובה ככולה -תורת בבל היא, ולאו מדרש פליאה תהיה הקביעה שהרבה מסורות פשוטות נשכחו מאתנו.
היום, דווקא היום, דווקא לנוכח המצוקה הכלכלית והצורך לעסק כלשהו או מלאכה כלשהי, חשיבות גדולה להעלות על נס את ערך השינון בעל פה של גופי תורה.
הטבעית ביותר לכאן, היא המשנה. הרי כל כולה נוצרה ונבנתה, לשינון בעל פה. כל כולה הועברה מרב לתלמיד עד ימיו של רבי יהודה הנשיא -בעל פה. אפשר לראות עד כמה היא בנויה בצורה שמאפשרת שינון במנגינה על פי משפטים ופסקאות -אבן יסוד ועזר רב תועלת לזכירה מהירה וקלה.
למעשה, לימוד משניות בעל פה, אינו דורש השקעה יומית מרובה.
קח לעצמך שש או שתים עשרה מסכתות, התחל מפרק א' דכל אחת, ופשוט שנן מהכתוב את הפרק, פעם בכל יום. לא צריך פעמיים ולא צריך עשרים. חזרה אחת בכל יום -די והותר כדי לרכוש כמה עשרות פרקים בשנה.
ועוד -כיודעים כבר כמה מסכתות בעל פה, מגיעים כבר לנקודה בה אתה חייב לחזור פעם בשבוע או שבועיים על כל אשר אתה יודע, שאם לא כן פתאום יתחילו 'לברוח' לך מילים או אפילו משפטים. הצורך הזה גורם לך היטב היטב לנצל את הזמן בתחנת האוטובוס, בנסיעה, בהמתנה, בקניות, או אפילו במחשבה -רגע לפני שאתה נרדם.
ב. בסעודת יום שבת האחרונה, הבעתי טענה נוספת:
צאו וראו שרובם ככולם של ספרי ההלכה המוכרים לנו, בנויים באופן מורכב שדורש מאמץ לקרוא בהם במישרין, לא כל שכן לזכרם בעל פה. היחיד שבאמת שומר על רוח המשנה, הוא הנשר הגדול -רבינו משה בן מימון. ושמא גם זוהי סיבתו שנקב בשם "משנה תורה", לחיבורו הגדול. "משנה תורה", הווי אומר שכאן אתה שונה ומשנן את הדברים שוב ושוב, עד שבהירים ונהירים הם אצלך כיום נתינתם בחורב.
הלוואי, וכמה טוב היה, לו היו מספר ספרי הלכה, ולפחות אחד, המכילים את המסקנה (אין צורך בהכרעה, לצורך מסקנה. גם במשנה עצמה מוזכרות מחלוקות התנאים) של הדיון ההלכתי לדורותיו, בצורה מתומצתת המאפשרת שינון מתמיד, עד כדי זכירה בעל פה.
נכון, ישנם רבותינו הקצש"ע, והבן איש חי, והנה גם הילקוט יוסף, אבל כדברי לעיל -דומה שרק הרמב"ם באמת התייחס לצורך היות הדברים בנוים באופן שיהיה השגור והקל ביותר למשנה.
_________________
לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות
תוקן על ידי 000_אלישיר ב- 16/07/2007 20:51:25
 |
|
|