אספוד בכל שנה מספד חדש

שוב יושבים אנו היום כמידי שנה בשנה אבלים על גלותנו ומצפים לגאולה שלימה, זהו הזמן הראוי ביותר להתבונן על החסר לנו ועל משמעות הציפייה המלווה אותנו זה אלפי שנים.

כותרת האשכול [הלקוחה מתוך קינתו של הקליר], באה לבטא את תחושתי שאופי האבלות והציפיה לגאולה הושפע תמיד מהתקופה. לא הרי אבלותם של היהודים בתקופות זוהר שונות בכל פזורות ישראל, כהרי אבלותם של היהודים בעת אשר נרדפו על צווארם במסעי הצלב; בגירוש ספרד; בשואה ובתקופות אפלות אחרות. לא הרי צערם של קהילות ישראל אשר זכו שיתקיים בהם וכל בנייך לימודי ה', כהרי צערם ויגונם של היראים לדבר ה' בעת אשר בניהם ובנותיהם נסחפו החוצה בעקבות שלל רעיונות ואידיאות. ולא הרי ציפייתם לגאולה של אלו הנהנים מרווחה כלכלית ומחופש מלא בענייני דת ומצפון, כהרי ציפייתם של אלו אשר היו שרויים בדוחק ובמצוקה ורדיפות מצידם של אומות העולם. 

אף תקופתנו אנו מחייבת אותנו אבילות מסוג אחר, מאותה אבילות שחוו כפי הנראה אבותינו מזה דורות רבים. תהא אשר תהא עמדתינו ביחס לציונות בכלל ולמדינת ישראל בפרט, הן לא נוכל להכחיש שחשים אנו במידה רבה כבני חורין ולא כגולים. אנו נהנים מרווחה כלכלית חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית, זוכים לחופש מלא בענייני דת ומצפון, ואף נתונים למרותו של שלטון יהודי בארץ ישראל אשר אף ליראים לדבר ה' יש בו נתח נכבד. עולם התורה אף הוא זכה לפריחה ושגשוג מופלאים, כשציבור החרדים לדבר ה' הולך וגדל ומתחזק, מציאות ברוכה זו מחייבת אותנו להתבוננות מעמיקה אודות האבילות ומשמעותה עבורינו.
דברים אלו עשויים לגרום ללא מעט הרמת גבה אצל רבים במחנינו, להבנתם הציפייה העיקרית שעמדה בבסיס האבלות בכל הדורות הייתה לביאת המשיח; לבניין בית המקדש; לחזרת מלכות בית דוד; לחידוש הסנהדרין ולהשלטת מלכות התורה על עם ישראל בפרט ועל האנושות בכלל, ומכל אלו לא ארע דבר עד היום ובמידה מסויימת אף חלה נסיגה בתחומים רבים. ואכן בשיחות הנאמרות בישיבות ובספרות העניפה אודות החורבן והגאולה, נזכרת כל העת הגלות הרוחנית בה אנו נמצאים אל מול המצב האידיאלי מבחינה דתית ששרר בתקופת הבית וציפייתנו לחזרתו של המצב לקדמותו. אולם כמדומני שהתייחסות זו המרחיקה את האבילות מחיי היום יום רק אל המימד הרוחני מחטיאה את האמת, אין צורך להעמיק בספרי הנביאים בכדי לראות שמצבו הרוחני של עם ישראל בימי בית ראשון לא היה במיטבו, כך גם בנוגע לדברי חז"ל ומקורות נוספים אודות ימי הבית השני, מה שמלמד שהאבילות על החורבן איננה בדווקא על המימד הרוחני. גם הקינות המספרות בחלקן הגדול על צרות גשמיות, רציחות; עוני; רדיפות; גלות ואי שקט, מצביעות יותר על המימד של הגלות הפיזית, אשר כאמור השנתה מן הקצה אל הקצה בדורות האחרונים. אין בכוונת הדברים לבטל את החשיבות של המבט הרוחני, אלא להבהיר את הצורך באזכור של ממדים נוספים.

האקטואליה של האבילות בימינו אמורה להבנתי להביא אותנו לחשוב על המשך קיומו של העם היהודי במצב לא-נורמלי של סכנות ואיומים מצידם של אויבינו, החל מהמאבק בזירה הפלסטינית וכלה באיום האירני. כמו כן, ישנו מקום לזכור באבלות את אובדנו של העם היהודי על ידי ההתבוללות האוכלת בו בכל פה. גם במימד הרוחני, יש מקום לזכור באבילות גם את קטנות הדעת והרפיסות הרווחת כיום גם בקרב תופסי התורה, המונעים אותם מלקיחת מנהיגות ומהצגת אלטרנטיבה ראויה לדרך של שמירת תורה ומצוות לנוכח אתגרי המודרנה ולאור העצמאות המדינית לה זכינו בארצנו לאחר אלפיים שנות גלות. אני מתקשה לראות כיום את הציבור החרדי מציג מודל ראוי לניהולה של מדינה לאור התוה"ק.

בן ציון
אולי המסקנה היא באמת שצריך להוריד את רמת האבל? בפועל זה כך רק יש אנשים שבכוח מנסים לשמר איזו רמת אבל שאולי היתה פעם.

בפורום סמוך ציינתי שבמגילת איכה לא מוזכר חורבן הבית אלא החורבן הלאומי וצרות העם.

_________________

מגילת איכה אינה יסודו של תשעה באב, היא מנהג מאוחר שלא הוזכר בתלמוד אלא במסכת סופרים.

המקונן המקראי מקונן על צרות החורבן ועל אבלו האישי והלאומי, העם בחר לקרוא מגילה זו ביום האבל על התמוטטות מוסדות העם, בחירה מובנת מאוד. אך לא ניתן ללמוד מרוח קינת איכה על עיקרו של האבל.

אני לא בטוח.
עובדה שקריאת המגילה היא המנהג הקדום ביותר הידוע לנו בתשע באב.
ומדוע ירימיהו באמת לא קונן על חורבן הבית?

_________________

ברור. משום שמה שקדם למנהג זה הוא עדיין בכלל דין.
המשנה והגמרא מאריכות בהלכות תשעה באב, אפילו קריאת התורה והפטרה יש, איכה איין.

באותה מידה תוכל לומר שהמנהג הקדום ביותר הידוע לנו על פסח הוא קריאת שיר השירים, אז זה מבטא את הלוז של פסח?

מגילת איכה בהחלט מזכירה את חורבן הבית ומקוננת עליו, אלא שאינה מעמידה אותו לבדו במרכז הטרגדיה.

א י יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ:  כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ--אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ.

ב ד דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר, וַיַּהֲרֹג, כֹּל מַחֲמַדֵּי-עָיִן; בְּאֹהֶל, בַּת-צִיּוֹן, שָׁפַךְ כָּאֵשׁ, חֲמָתוֹ.
ז זָנַח אֲ-דֹנָי מִזְבְּחוֹ, נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ--הִסְגִּיר בְּיַד-אוֹיֵב, חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ; קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית-יְ-הוָה, כְּיוֹם מוֹעֵד. 

ד יא כִּלָּה יְ-הוָה אֶת-חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ; וַיַּצֶּת-אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ.

ה יז עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ--עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ.  יח עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ.

ועוד לשונות פיוטיים על ציון ירושלים ויהודה המתייחסים גם למקדש.

בן ציון

כרגיל, איקון ירוק של הסכמה.

אבל אני הייתי מוסיף עוד היבט אחד של התבוננות, של הציבור החרדי בביתו פנימה.

לא אאריך מעבר לזה. אבל יש כאן כה הרבה. (ולא הכל מתאים לפורום הזה, לפי הגדרתו).

אמנם, נצנוצי גאולה אני רואה כאן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

בןציון, ומיימוני שהצטרף,

אני קצת מצר על הדברים (או לפחות על נחרצותם).

יצוין שבבסיס הענין גם אני נטיתי לחשוב כמוך, ולא זו אף זו, בליל יבכיון ישבתי על ספסל הפוך בבית מדרש אברכי כלשהו, ושמעתי שיחה ישיבתית מהסוג שאתה מתאר. "המציאות הרוחנית של העולם עם ביהמ"ק ובלעדיו" וכד'. הדרשן טרח גם לגנות את המצרפים את השואה אל סבלות ת"ב, שלדעתו הוא יום של רוח. גם אני נתקוממתי, שהרי מגילת איכה והקינות מלאים בתאורים פלסטיים של סבל פיזי,

ובכל זאת,
אני תוהה אם כבודו סבור שהאבל על שריפת בית המקדש "אינו בדווקא במימד הרוחני"?

_________________

http://blugermagid.blogli.co.il/ 

חדוש
האם חז"ל הפרידו בין חורבן פיזי לחורבן רוחני?

חידוש וביאור

מקוצר הזמן אסתפק כעת במספר מילים.

ברור שהעונש העיקרי בחורבן ביהמ"ק ובגלות איננו במימד הרוחני, שהרי החוטא איננו חש בדרך כלל לעניין זה. האם כשבני ישראל עובדים עבודה זרה, הקב"ה מתריע בהם "ושברתי את גאון עוזכם" במובן הרוחני? חשוב מאוד להבדיל בין החטא לבין העונש, הירידה הרוחנית היא בבחירת האדם והיא העוון, בעוד שהעונש הוא בדרך כלל במובן הגשמי. ברור שישנו גם מונח של "שכינתא בגלותא", אבל זוהי כבר דרגה גבוהה יותר לבני עליה. מי שמתעלם מהמימד הפשוט של הגלות ולוקח אותו לפן הרוחני, ממעיט למעשה מחומרת העונש וכביכול איננו שת ליבו לפורענות של הקב"ה. במובן זה הרצון שלנו להתעלם ולהמעיט מהחשיבות שיש לעם בעצמאות מדינית וכלכלית וכבוד לאומי, גורמים לנו לפרש את הכל במונחים רוחניים. גם כשאדם חוטא ומקבל עונש בחולי או בממון והוא מיצר כביכול על כך שאיננו יכול ללמוד תורה או לתת צדקה הוא איננו מבין את המסר, פגיעה ברוחניות איננה העונש אלא החטא.

_________________

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

בצ"כ היקר, אין עיתותי בידי כעת להשיב על מסתך והשקפתך, אך די בהערה קצרה: ייסורים של אהבה - שאין בהם ביטול תורה.

בן ציון

דבריך מעניינים מאוד ונשמעים נכונים, אך לא מיבעי שלא זה מה ששמענו בישיבות (נו טוף) אלא שהרמב"ם שפתיו ברור מיללו.

רמב"ם הלכות תשובה פרק ט הלכה ו  נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות, על דרך זו:  כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה, ושמרתם דרכו--משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות, עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה, כדי שתזכו לחיי העולם הבא, וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך.  ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאין לחיי העולם הבא:  שאם לא יקנה הנה חכמה ומעשים טובים--אין לו במה יזכה, שנאמר "כי אין מעשה וחשבון, ודעת וחכמה, בשאול . . ." (קוהלת ט,י).

המספד הגדול של דורנו צריך להיות על כי אין מספד על השואה.

אנחנו צריכים להתאבל על קטנוצינו כי רבה, ואין מי שיכול לתקן קול בכי על כל העוללים שנטבחו כמים.

מאיר,
לרמב"ם, שכר הוא תלוי הישג ולא תלוי מאמץ.

_________________