סובלנות בציבור החרדי, יש דבר כזה?

סובלנות עצמית יש.. אך סובלנות כלפי האחר זאת הבעיה!

כל סובלנות נובעת מהנחה שגם לדעת השני יש מקום.

_________________

ב"ציבור החרדי" ראיתי סובלנות במידה שלא תחרוג לטימטום הפלורליסטי. ב"יתד נאמן" אין סובלנות כי זו הפרנסה שלהם. 
מה קורה כשהם חוזרים מהעבודה? אני לא יודע.

_________________

נראה לי שיש לאפיין באופן ברור יותר למה הכוונה ב"סובלנות". שהרי יש אצלנו מידה גדושה של סבלנות וסובלנות, אולם רק בהקשרים מסויימים בלבד. כמו כן, האם הדיון עוסק במצוי, בין בציבור, בין בעיתונות או העיתונות ה"השקפתית", או בראוי, במה שאנו כציבור מטיפים לו ומאמינים בו, כאידיאולוגיה. דוגמא מעניינת: יש מידה רבה מאד של סובלנות לענות לכל מי שמתעניין ביהדות, בתנאי שהוא בא "מבחוץ". לעומת זאת, מישהו "משלנו" שיעלה אותן שאלות יקבל תגובה קשה בהרבה, עד כדי "אתה אפיקורס". להתייחסויות אלו יש טעמים ויש נסיבות בהן הן מתפתחות, ויש בזה לשבח ולגנאי. בנושא המסויים הזה, מסתבר שזה חלק מן המערכה המתנהלת נגד הכרה כלשהי בלגיטימיות של רבנות רשמית, מדינה ציונית, פתרונות שאינם ניתנים משמה של סמכות מוכרת (ה"גדולים" שלנו), ואולי גם פתרונות שיש בהם חידוש מסויים. כל אלו הם גורמים לתגובה סוערת ולא גמישה.

בציבור החרדי יש המון סובלנות אבל זה אך ורק לגבי החוג שלהם. תקשה למישהו מיתד על
הרב ש'ך הוא תמיד ימצא תירוץ מתחת לאדמה,כנ'ל לגבי כל חוג לעצמו--כלפי אחרים אין שום
סובלנות בהגדרה--כי כל אחד בטוח שהוא מיצג ישירות את ה'תיירע ' לכן כל אחד אחר פסול,
"החסידה" היא עוף טמא כי היא "עושה חסד עם חברותיה"

מיימוני,
הדוגמאות שהבאת הם בבחינת 'מעשה לסתור'.
לכולן מכנה משותף אחד: כאשר יש סיכוי שהשאלה תביא את השואל להחזיק בעמדות דומות לשלי תהיה עבורו כל הסובלנות שבעולם. יפתחו בפניו את הבית, יזמינו אותו לשבת ומה לא.
לעומת זאת כאשר מדובר באחד 'משלנו', עצם העלאת השאלות מצידו מעוררת תחושה של איום, שמביא תיכף לתגובות לא נעימות.
בכל מקרה אין לכך עם סובלנות ולא כלום.
סובלנות שאני מדבר עליה, בתמצית, היא היכולת להתייחס בלגיטימיות ובהוגנות לאנשים שמחזיקים בגישות שונות משלי.
זה מבוסס על הידיעה הלא פשוטה לעיכול, שניתן להחזיק בעמדות שונות ועדיין להישאר סביר במידה לא פחותה

סובלנות משמעותה להיות נכון לסבול את דעות הזולת,וזה יתכן כאשר מסננים מבעד לאמוציות את התכנים שבבסיס הדברים,ולשקול את הדברים באופן רציונלי,

חסדי המדע למשל שונאים כל טענות על אמונה והנהגה מכוונת בטבע בעוד שהמדענים עצמם מסוגלים לשקול זאת באופן רציונלי ואינם כפופים לשיטה וחסידות של שיטה,

הציבור החרדי הוא חסיד של הדעת תיירה וכל דעה שיצאה ממקום אחר מאשר בית המדרש של השיטה אינו זכאי להשקל ואינו "צריך לפנים" כדי להבין שהוא פסול ,טריף,בעל הבתי,ונועד לפגוע בשידוכים של הבת שלי,

החרדיות, בהגדרתה, מאפיינת חוסר סובלנות ואנטי פלורליזם, וכשם שלא תמצא בשר במטבח צמחוני כך לא תמצא סובלנות בגישה חרדית.

בר בי רב
תסביר בבקשה למה ההגדרה של חרדיות מאפיינת חוסר סובלנות

הרי הדברים ברורים כיצד  ההשקפה החרדית מקדשת כל מה שמקובל בחברה שלנו ואינה מוכנה להודות שאולי יש בחברות אחרות הנהגות שראוי לאמצם, וזאת לא רק כלפי חברות שאינם חרדיות, אלא גם בין ליטאים וחסידים וכו',

רק ניגונים של הקוזקים הקדושים מהמאה הי"ח.

בע"ב

מדוע תתמה על ניגוני יוצאי פולין הרי 'ניגון אינו מקבל טומאה' היא אימרה חסידית.

בר בי רב
אין שום קשר בין אי נכונות של חברה לקבל ערך או מנהג או למשל להסכים לדיסק מסויים בשל תרבות מסוימת ,לסובלנות.
חברה הדבקה למערכת ערכים ותרבות מסוימת,אינה צריכה לאמץ נורמות שהיא לא מסכימה להם בכדי להחשב סובלנית.סובלנות היא היכולת לשמוע ולשקול ולהבין שיש חברות אחרות  שיכול להיות שיש לה ערכים טובים להם,כדברי הנביא לגבי מנהגים טובים של הגוים.
חוסר סובלנות קיימת ברחוב החרדי אבל אינו קשור להגדרת החרדיות כדבריך.

אני בהחלט מסכים אתך בהגדרה של סובלנות.

אני מבין שאתה גם מסכים עמי על כך שלא קיימת סובלנות בציבור החרדי.

המחלוקת בינינו -איפוא- היא רק אם חוסר סובלנות זה , הוא ב"גברא" או ב"חפצא" של החרדיות.
כלומר, האם החרדיות בהגדרה, מסוגלת לגלות סובלנות או לא.

ובכן, אני עומד על דעתי, כי החרדיות, כפי שהיא נתפסת כיום, היא היפוכה של הסובלנות.

אחת מתשתיות החרדיות היא המושג המודרני של "דעת תורה" (המושג המודרני, להבדיל מהמושג המקורי ההלכתי) . מושג זה כולל בתוכו את כל הוי החיים הפרטיים והציבוריים, ממדיניות חוץ ובטחון, עבור להשקפות עולם, ועד לטעם האישי של לבוש ומוזיקה.

לאחר שנתקבלה "דעת תורה" על נושא כלשהוא, האם יש מקום לדעה שונה?

ניקח לדוגמה את המישור המדיני : האם היה מקום בעיתונים החרדים לדעה שיש להילחם נגד ההתנתקות בצורה אקטיבית, או שדעה זו אף לא הוזכרה במילה אחת.

ובמישור החברתי: האם לאחר שמתפרסם כרוז למשל על ערבי שירה, שעל אף חשיבותו הוא בפירוש לא פסק הלכתי אלא חברתי, האם יעז מישהו לומר שלדעתו אין להכניס את כל החרדים לחדא מחתא, ויש ציבורים מודרניים יותר שאיסור זה אינו רלבנטי עבורו ?

ולמישור ההשקפתי: האם, למשל,  יש אפשרות לאדם חרדי לומר, שלדעתו שיטת הרב הירש של תורה ודרך ארץ, היא השיטה האידיאלית שמממשת את דרך התורה ?
(כוונתי שיאמר זאת בריש גלי ולא בצורה אנונימית ב"אגודה אחת"...)

זאת ועוד, אמצעי התקשורת החרדיים מהוים מזכרת חיה מהעיתונות המגוייסת והמפלגתית של המדינות הטוטליטריות, כל מה שידענו בעבר על הקריאה בין השורות בפרבדה הסובייטי וב"יומון העם" הסיני , רלבנטי להמודיע ויתד, גם ספרים של גאונים ות"ח מדורות עברו, אינם ניתלים מצנזורה , אם יש בהם דעות "לא מתאימות",  רוב הציבור כמעט ואינו נחשף לדעות אחרות בשום נושא, והוא חי בתוך בועה חברתית ותרבותית, זאת ע"י האיסורים הקיימים על צריכת אמצעי תקשורת שאינם חרדיים וכמובן "ספרים חיצוניים", ומי שכן גיבש לעצמו דעה שונה, במידה והוא מעז להשמיעה , הריהו נחשב ל"עוף מוזר" במקרה הטוב, ולכופר ואפיקורוס במקרה הגרוע.