הנקודה החלשה בחינוך החרדי: הרגלי למידה?!

אבקש את דעתכם, האם זו הנקודה העיקרית? כיצד זה מתבטא, ומה ניתן לעשות ולקתן. מבחנים? הרגלי שקידה ושינון?

גם כאן נראה שלבנות יש יתרון על הבנים.

אני חושב שאולי כוונת הכותב ל"אי איבחון "נושא האיבחונים ונתינת הסתיגמות של קשיי הלמידה אינו מין המקובלים בציבור שלנו
בתור אדם שלא ידע עד לפני כמה שנים שיש לי בעיה של היפוך אותיות וכיום אני תמקשה בלימודי שפה זרה וכן במטמטיקה כאשר יש צורך לאחוז ראש עם הרבה ספרות..
אני חושב שמצד אחד יש צורך להראות לילד את המעלות שיש בו עלאף החסרונות
כי מתוך הכרותי את הציבור הכללי(החילוני) אני רואה שמי שמאובחן בתור לקוי למידה(בעוד שהמטרה היא להקלות בבגרות) נכנס לו סתיגמה של לא יוצלח שמונעת ממנו לרצו להתקדם לפעמים..

לכך יש באבחון גם מעלה וגם חיסרון...
וצריך הרבה חוכמה למצוא את הדרך לתת כלים נכונים לצעירי הצאן..
בבחינת"חנוך לנער על פי דרכו"

לומד, ‎
‎ באיזה גיל? ילד קטן, שעדיין שכלו אינו מספיק, צריך הרבה יותר עזרה ואי"ז בגדר אילוף. אך כשבישיבות, אף בישיבה גדולה, ממשיכים לאלף, הרי שלא נותנים מקום למשמעת עצמית להתפתח.

ואולי הנקודה היא שאין לחניך החרדי הצבת יעד - "לאן הוא אמור להגיע עם סיום לימודיו", ואני מתכוון למשהו בסגנון "תעודת בגרות" המאשרת את רמת הידע שהוא השיג במשך השנים.

השגי הלימוד החרדיים אינם נמדדים, מאובחנים או מכומתים על מנת לעודד מראש השגת יעד כלשהוא. ובמילים מפחידות יותר: "אף אחד לא קבע לאן אמור חניך חרדי להגיע עם סיום שנות לימודיו" מספיק שהוא יהיה "מתמיד" ושיהיה ניכר עליו שהוא "בעל יראת שמים" - והוא די מסודר.

הן ב"חיידר" הן בישיבה הקטנה וכל שכן בגדולה יכול ילד/בחור להיות "בטלן" במשך השנים ורק לקראת המבחן לישיבה להסתער במרץ על החומר הנבחן - הוא בסך הכל צריך להרשים את הבוחן בהפגנת מעט ידע ופלפול, ואם לא הצליח להיכנס לישיבה הכי טובה... נו... אז הוא יצליח לישיבה פחות טובה... זה לא ישפיע עליו כאשר ירצה ללמוד לימודים אקדמיים או להכנס לעבודה...