על המנהג

ברשימה הקודמת שכתבתי, [על דעת תורה], הזכרתי בדרך אגב, את מנהג הרבה מהחכמים, וכל עמי הארץ, לילך אחר המנהג תמיד. ונראה שכדאי לייחד לרעה חולה זו, רשימה בפנע"צ. שכן כשם ש"אמונת חכמים" בנוסח ספרד, ו"דעת תורה" בנוסח אשכנז, נהיה יסוד הדת הארבעה עשר. ובזה עשו את כל שאר היסודות למיותרים. כך "מנהג ישראל תורה" נהיה לדיבר האחד עשר בעשרת הדברות. ובזה עשו את כל שאר הדיברות למיותרים. למה אסור לרצוח? כי כך המנהג. למה שומרים שבת? כי כך המנהג. והעולה על כולנה, למה "אנכי ה' א'"? כי כך המנהג. ובאמת גם "מנהג ישראל תורה" אינו מתקיים אצלם כפשוטו, שאילו מנהג ישראל היה רק תורה, אז גם בזה לא היה צריך להיזהר. שכן התורה אינה כלום. והמנהג הוא הוא הסיבה הראשונה.
אם נחל בסקירה היסטורית, נוכל לחזור כמה אלפי שנים לאחור. שכן דרך האדם, שהמחשבה היתירה למעמסה היא עליו. ומעדיף לעשות כאשר עושים שאר בני מקומו. כמאמר החכם, "אל תהיה חושב, תהיה חשוב". וכבר מדמיין אני, את תרח מוכיח את אברם הצעיר על שאינו הולך במנהג אבותיו. ואת בני סדום המוכיחים את לוט על אשר הולך נגד מנהג המקום. אלא שמעדיף אני להתמקד בדורות האחרונים, ולנתח מה הביא את היהדות למצב כה שפל. שבו הרבה מהחכמים מתנהגים כמו ילדות שרוצות להישאר בחתונה עד מאוחר, "כמו כולם".
ובכן, הסיבה הראשונה, והיא הבעיה העיקרית. היא כפי שפעם הגדיר לי אותה אחד מאותם הרודפים אחר המנהג. "שמי שמתחיל לחשוב, נהיה אפיקורוס". אותו אדם אינו נחשב אצלי כמי שחייב במצוות, וכאחראי לדיבור היוצא מפיו. ואילו כן היה, הייתי נזהר מיינו, כדין יין נסך. מה נמאסו עלי אותם החושבים שהיהדות היא כענן בוקר. כששומעים דבר זה מעוכרי ישראל, ראוי היה לקרוע על כך קריעה. אבל כששומעים דבר זה מאותם המתיימרים להיות ממייצגי דתנו, אם אקרע את כל בגדי, עדיין לא עשיתי כלום. ולו הואילו אותם אנשים, ויעזבו את דתנו לנפשינו, יספו עולותיהם על זבחיהם ויאכלו בשר. ומה להם לרמוס חציריו של הקב"ה. איני מן המקלים ראש בקושיות ובעיות אמוניות שיש ביהדות. ומוכן אני לנסות לעזור לו, אם יש לו קושיות. אך כך? "מי שמתחיל לחשוב נהיה אפיקורוס"? אדם שחושב כך, הרי הוא אפיקורוס עוד קודם שמתחיל לחשוב. ואולי כשיתחיל לחשוב יש תקוה, ויחזור בתשובה.
הסיבה השניה, היא כלל לוגי עתיק, שהולך כך: "אם לא לומדים – לא יודעים". ראוי לשנן כלל זה, עד שיחרט במוח, שכן בדור המבולבל שלנו, הרבה לא יודעים זאת. ובכן, מאז שנמאס להרבה מראשי הישיבות להתאמץ וללמוד את התלמוד עד שידעו מתוכו הלכה למעשה. הרי שחל עליהם לצערינו, הכלל הזה. "אם לא לומדים – לא יודעים". וכיון שיש עוד כלל שאומר, "לא נעים – לא לדעת". הרי שלא היתה להם ברירה אלא לעשות כדברי רמב"ם שכתב על "הסכלים והבטלנים" שמנהגם "לעשות חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו חסרון ויציאה מן הדת". (מורה הנבוכים, חלק ראשון פל"ב, לפי תרגומו של ר' יוסף קפאח). שכן מה יעשו אם יראו א' עושה נגד מה שהורגלו מנערותם, וטוען שכך צריך לעשות עפ"י התורה. והם אינם יודעים בזה בין ימינם לשמאלם, שכן לא דובר בזה בשום "סוגיא ישיבתית". אלא יאמרו לו עשה כמנהג, ואל תבלבל המוח. וכבר מפורסם בשם פלוני [איני זוכר כרגע מי]. ש"המשנה ברורה נכתב בשביל גרים, שכן לנו יש מנהג". וכמה מן השטות היא זו. אמנם אין למשנה ברורה בלעדיות על התורה, ופעמים שיקול הדעת או המנהג יכריע נגדו. כפי שאפרט מעט בהמשך, אימתי הולכים אחר המנהג. אבל לומר שא"צ לספר הלכה מפני המנהג? ואילו התבונן מעט, היה מבין שלא על המשנה ברורה לבדו פטפט, אלא על כל התורה שבכתב והתורה שבע"פ. שכולם ניתנו בכדי שנדע הדרך אשר נלך בה. וחושב הוא שלא ניתנה תורה, אלא בשביל להיות בייביסיטר לבחורי ישיבות, לשעשע אותם, למען אשר לא ילכו לעבוד חלילה. ולזה מספיק כמה "סוגיות ישיבתיות" בתלמוד, וכל השאר למען הגרים ניתנו. ואיני יודע למה הגרים צריכים לזה, ולמה נתגיירו כלל. ימשיכו הם לילך אחר מנהגם, כאשר עושה אותו מפטפט.
הסיבה השלישית, קשורה שוב לחסידים. כידוע ליודעי ההיסטוריה, החסידים הראשונים היו נוהגים כל מיני מנהגים שלעיני אדם מן היישוב היו נראים כמוזרים. ובכן, למרבה ההפתעה נראה שאותם חסידים דוקא הבינו מה שהם עשו. או עכ"פ חשבו שהם הבינו. ועד כדי כך היו בטוחים בעצמם, עד שהרשו לעצמם לזלזל באבותיהם. כאשר ידוע מחסיד אחד בזמנם, [איני זוכר כרגע מיהו], ששאלוהו הלא אבותינו לא נהגו כמנהגכם? ואמר, מנין לך שאבותינו יושבים בגן עדן ולא בגיהנם? אימרה זו, אימרה יפה היא עד למאד, ויש בה בכדי לשמח לבב אנוש. וראוי לחזור על אימרה זו יפה יפה, עד דדמי כמאן דמנח בכיסיה. אמנם מה לעשות, שטבעם של אנשים מכל סוג שהם מתים. וכך קרה גם לאותם חסידים. וטבעו של עולם, שאם אתה בטוח בעצמך, אי"ז מרשם בטוח שגם בניך אחריך יהיו בטוחים בעצמם. ובניהם כבר לא כ"כ הבינו כל מיני מנהגים שנהגו אבותיהם. אך מה יעשו, ונוח היה להם במצבם, ולא היו רוצים לשנותו. עמדו ואמרו, "לעולם אל ישנה אדם ממנהג אבותיו", אבותיו דייקא, ולא אבות אבותיו. וכך מאז עד היום נשאר כלל זה כעמוד ברזל בדת החסידית. ומאז לא היו צריכים ה"מסנגדים" להסביר למה הם לא חסידים, שהרי גם הם אינם משנים ממנהג אבותיהם. ואכן, אט אט שכחו ה"מסנגדים" למה הם "מסנגדים" והסתפקו בכלל זה.

ועתה, כדרכי בפעם הקודמת כן עכשיו. אביא כמה מן הסיסמאות השגורות בפי בעלי המנהג, ואפרט מעט מתי ואיך נאמרו. ודע שכמו בפעם הקודמת, כן עתה. איני מתכוון כלל לכתוב הלכות מנהג, שהם כים הגדול, ויש בזה הרבה להרחיב. וכל מה שאני בא להראות, שזו "סוגיא". אולי לא "סוגיא ישיבתית", אבל "סוגיא". וככל "סוגיא" הדברים נאמרים במקרים מסויימים ובאופנים מסויימים, וזה החלי:
א. "אל תטוש תורת אמך" (עי' פסחים דף נ' ע"ב). ובכן, חידה ליודעי דת ודין. היכן נפסקה הלכה זו בשולחן ערוך? בעלי המנהג ודאי אינם יודעים, שכן לא נכתב ספר זה אלא בשביל הגרים. ובכן, הלכה זו נפסקה בהלכות נדרים. נדרים? נדרים זה הרי ב"נשימנזיקין", מה זה קשור ל"אל תיטוש" שזה "השקפה"? ובכן, "אל תטוש" זה דין בהלכות נדר, שיכולים בני העיר לגזור על עצמם איסור בדבר שיודעים בו שהוא מותר, משום סייג, ויהיה אסור גם על בניהם אחריהם. וכמבואר בתלמוד מסכת נדרים דף ט"ו ע"א. ויש בהלכות אלו הרבה פרטים כפי שכבר האריכו בזה. יעויין בשו"ע יו"ד סי' רי"ד, ותרוה נחת.
ב. "בכל מקום שהלכה רופפת בידך הילך אחר המנהג". אכן כך. ולואי והיו שמים לב, למה שהוציאו מפיהם. כשיש מחלוקת, ואיננו יודעים מה האמת, אחת מצורות ההכרעה היא המנהג. וכבר הדגישו כל הראשונים, שדוקא כשהלכה רופפת, אבל אם ההלכה אינה רופפת, אין הולכים אחר המנהג. ואביא כדוגמא בעלמא, את שו"ת רא"ש כלל נ"ה סימן י'. וז"ל. כן אמרינן בירושלמי. במקום שההלכה רופפת בידך, הלך אחר המנהג. פי', אם יש רפיון בהלכה, שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה, וראית שנוהגין, הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן. אבל במקום שאין רפיון בהלכה, אין לך לילך אחר המנהג שהוא כנגד ההלכה. זה דין מנהגים שהן בענין איסור והיתר. עכ"ל.
ג. "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים". כך משננים משגיחי הישיבות קטנות באוזני צאן מרעיתם. ובכן, פסוק זה ככל פסוק בשיר השירים, נכתבו עליו הרבה פירושים, בתקופה שהיה מותר ללמוד תנ"ך. ואביא אחד מן הפירושים, שהוא הכי קרוב לפירוש שאותם המשגיחים היו רוצים ששלמה יתכוון אליו. והוא פירושו של ר' עובדיה ספורנו. שמפרש צאי לך בעקבי הצאן, לכי אחר המנהג. אבל מה אעשה שכל מקום שפקרו המינים תשובתם בצידם. שלעיל כתוב "אם לא תדעי לך", והכוונה כמו שמפרש ר' עובדיה ספורנו, שהלכה רופפת, ואין יודעים הלכה פסוקה.
ד. "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". שוב, מעיד אני עלי שמים וארץ, שכך שמעתי כמה וכמה בעלי מנהג המקשרים זה לענייננו. ואילו לא ראיתי בעיני, לא האמנתי. דומה כי היו רוצים אותם אנשים לעשות את אשר היה עושה אחזיהו, שהיה קודר אזכרות שבס"ת, וכותב ע"ז תחתיהן. [ככתוב בתלמוד בסנהדרין דף ק"ב ע"ב]. אף הם היו רוצים שהיכן שכתוב "ויעש כן אהרן וכו' כאשר ציוה ה' את משה". לקדור האזכרה, ולכתוב במקום "מנהג" או "גדוילים".
ה. מפני שיש עוד הרבה ביטויים, ונמאס עלי למנות הכל כרוכלא. אביא בצורה כללית, את תשובת ר"ת, המובאת בשו"ת בעלי התוס' סי' י"א, ומזה ילמדו על כל שאר הציטוטים. וזה"ל שם. תשובת ר"ת לה"ר יוסף מאורלינ"ש. אני ישן ולבי ער, לאהבת דודי כאש בוער. צרור הכסף, ה"ר יוסף. על אשר כתבת וכו' ואמרת שאני גורם להוציא לעז על גיטין הראשונים שלא נהגו וכו' הלא זה דברי שאתה טועה בפתרון דבריי, ונבהל להשיב ושמח בהוראה, ולא נותן לראות אחרית הדבר. וזהו בורות ושטות וכו', ולא ממך יצא רק מן הראשונים ששיבשו את מלכותינו. וראה שבאשכנז ובארץ הגר לא נשתבשו בכך. וכ"ש וכו' שטות כזה לא שמעתי וכו'. ומה שדחיתה ראיותי מאייא מרי, תורה שלמה משיחה בטילה. גם כתבת שאין לשנות המנהג מפני הלעז. מנהג זה גהנם למפרע. שאם שוטים נהגו חכמים לא נהגו. ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה, אא"כ רופפת. ובזה טעית טעות גדולה, ואל תוסיף לדמות דמיונות כאלה. עכ"ל. ומזה ילמדו לשאר דברים, ולא יזעקו "מנהג מנהג" עד שילמדו היטב הלכות מנהג.

סייף

מצוין!

רק לציין שבעל המימרא על המשנ"ב הוא הגרי"ז כמדומני, או בני ביתו וכוונתם היא אכן כבסעיף ב שלך, שהמשנ"ב מכריע מחלוקות רבות ואם בית אבא נהג אחרת, אין עלינו לשנות מפני הכרעתו.

הערה נוספת, סעיף א שלך עשוי להיות כוללני מאוד. אכן רבים מאוד מנהגים שניתן להגדירם כסייג וקבלת הציבור.
אתה צודק מאוד שיש ללמוד כל נושא לפני שמחליטים ושפעמים רבות לאחר הלימוד יראו צורת הדברים שהיא שונה מאוד.

_________________

אם אכן זו היתה כל הכוונה, והדברים נאמרו בדרך גוזמא, אין לי על כך כל טענה. [אף שיש לדון לגבי תקיפות המושג "מנהג בית אבא" מחוץ לגבולות "מנהג המקום", אך אין כאן מקומו. שזה כבר דיון הלכתי, ולא דברי שטות].

כיון שלא כתבתי את השם של האומר. דברי נאמרים כלפי אותם שאמרו זאת בפני, ובכוונה שהם התכוונו. ולאלו שחינכו אותם לכך.