וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
_________________
ה' בדד ינחני
נשלח ב-23/9/2008 01:55
אויה, כי גדפת!
נשלח ב-23/9/2008 02:20
ואלו המקורות
ויצא בן אשה ישראלית. זה מעשה היה במדבר סיני שנאמר (במדבר א) וחנו בני ישראל איש על מחנהו. ולמה נסמכה פרשה זו לענין שלמעלה לומר לך ומה זה שלא חלק אלא על נטיעת אהלו שבא ליטע אהלו במחנה שלא כראוי גרם לעצמו סקילה. החולק על הכהונה לא כל שכן. שהרי אמר הכתוב קדש קדשים הוא לו וכו'. ויש אומרים ויקוב את השם ויקלל את משה. שהרי כתוב למעלה איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. וכתיב ונקב שם ה' מות יומת ומשמע אלהיו דיינו. כענין שנאמר (שמות כב) אלהים לא תקלל זו אזהרה. עונש מנין ונשא חטאו. אבל הואיל וכתיב הוצא את המקלל מכלל זהו מקלל זהו נוקב. ויצא. מנין יצא מבית דינו של משה רבינו שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר לו מה טיבך ליטע אהלך בתוך מחנה דן אמר להן מבית דן אני אמר לו הא כתיב (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם נכנס לבית דין של משה רבינו מחויב ועמד וגדף ללמדך מה גרמה לו גאותו וללמדך שישראל היו כשרין ולא נמצא בהם פסול אלא אחד ונתפרסם מלמד שהרשעים פיהם מכשילם. בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. שנבעלה למצרי. בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר. וינצו במחנה. מלמד שמצותם על עסקי המחנה. בן הישראלית ואיש הישראלי זה שכנגדו: פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור דף סח עמוד ב
נשלח ב-23/9/2008 02:27
אגב שוטטותי מצאתי דבר מה מעניין
בזה יש שלש ספיקות: הספק הראשון, במקושש אמר [במדבר טו לד] ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, ולמה לא אמר כן במקלל, ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, אלא לפרוש להם על פי יי', ואמרו רבותינו ז"ל [ספרי שם] יודעים היו שמקושש במיתה אבל לו פורש באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו, אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם על פי יי', שאינם יודעים אם חייב מיתה אם לאו. הספק השני, זה הדין היה ראוי למשה שידע אחר שאמר [שמות כא יז], ומקלל אביו ואמו מות יומת, קל וחומר במברך את השם, ונוכל להשיב שאין עונשין מה הדין [סנהדרין נד א], והוא בקל וחומר. הספק השלישי, מה עשה לו הקב"ה שקלל, שהקב"ה לא עשה לו שום רעה לשיברך את השם, ומה תועלת לו בברכתו. והיתר כל השלוש ספקות בהקדמה אחת, שאמרו רבותינו ז"ל [ע' ויק"ר לב ד] בן איש מצרי הוא שהרג משה, ואמרו הלהרגני אתה אומר, מכאן אנו למדין שהרגו בשם המפורש. וידוע הוא שהיהודים כשמריבים זה עם זה, אומרים אחד לחבירו כל הרע שיודעים עד עשרה דורות, וידוע שהישראלי אמר למצרי בן אותו שהרג משה בשם המפורש, ולכן בירך את השם, וזה עשה להנקם משם המפורש, הרי תשובה לספק שלישי. ובזה הותרו השתי ספקות האחרות, אם הספק השני הותר, שמשה היה יודע הדין או בקל וחומר או מסיני, אבל לא רצה לחייבו מיתה, לפי שידע שהיו בישראל דלטורין מלשינים מספרי לשון הרע, ואם היה מחייבו מיתה, היו אומרים לא הרגו אלא לפי שהרג לאביו רצה להרוג גם את בנו מצד שנאת האב פקד עון אב על בן או לפי שזה גואל הדם, ובזה הותר ג"כ הספק הראשון, שלא אמר כי לו פורש מה יעשה לו, שהרי פורש מה יעשה לו ויודע היה הדין, אלא רצה משה שיתפרש על פי השי"ת ושהקב"ה יחייב אותו מיתה ולא על פיו.
תולדות יצחק ויקרא פרק כד
נשלח ב-23/9/2008 09:18
הבודד
ברוך בואך ויישר כוחך!
התייחסות לאקטואליה באמצעות שיר הינה דרך ייחודית במחוזותינו, נשמח אם תשתף אותנו בשירים נוספים פרי עטך. היחיד שעשה זאת כאן עד כה היה כמדומני שלויימלע, שכבר זמן רב לא ביקר כאן.
בנוגע לשיר עצמו, הוא כתוב בכשרון ובבהירות, והוא מבטא היטב את התחושה הכואבת של היחיד הנדחה על ידי הציבור בשל מוצאו. יחד עם זאת אני מוצא טעם לפגם במשל שנבחר, הן בשל המשל עצמו והן בשל ההשלכה לנמשל.
המגדף מוצג בשיר כאומלל, לעומת החברה המתייחסת בחוסר הבנה למצוקותיו. הוא איננו מוצא מקום במחנה ישראל, ונאלץ לחיות מחוץ למחנה. הגידוף הנשמע מפיו, נראה מוצדק לאור הנסיבות. אולם לא כך הם פני הדברים. בקרב בני ישראל במדבר היה מקום גם לגרים ואף לערב רב, אלא שהללו לא התחלקו לדגלים ונחשבו כפחותי דרגה מחמת יחוסם. אין משמעות הדבר שהם הוזנחו וננטשו לנפשם, שהרי אדרבה הוזהרנו בתורה פעמים רבות על אהבת הגר ושלא לצערו. הלה לא הסתפק במעמד של גר שבא מקרוב, אלא חפץ לקבל את שאינו ראוי לו, כלומר חלק במחנה דן, בקשתו נדחתה בהתאם לכללים ברורים.
לכתיבת שיר המצדיק במידה מסויימת את המקלל, ומתאר באופן ביקורתי משהו את משה רבינו, עלולות להיות השלכות שליליות. הוא עלול לעורר אנטגוניזם כנגד השיר וממילא כנגד המסר הטמון בו. הדימוי של הנעשק למקלל עלול גם לגרום לחיזוק דימויו השלילי.
נ.ב. בזכותך קראתי את האשכול ב"בחדרי חרדים", המקרה כשלעצמו מצריך דיון רחב ומקיף.
_________________
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
נשלח ב-23/9/2008 09:28
הבודד
נהניתי מאוד מתגובתך באשכול הנ"ל, בה תיארת את המשבר של הנער הבני ברקי ההופך באברכותו לאיש חינוך אלעדי. אם כי גם כאן דבריך היו חריפים למדי לטעמי, חוששני שלגביהם נאמר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
_________________
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
נשלח ב-23/9/2008 17:10
ינוח יל"ג על משכבו בשלום, לא אלמן ישראל ואלוקיו....
:-)
אני חייב לציין שהשיר הרשים אותי ביותר, ואף שעשעה אותי ההשוואה במידה מרובה, שכפי שכבר רמז בצ"כ היא יכולה לשמש כחרב פיפיות כנגד אותם הרואים עצמם מקופחים.
יש כאן נקודה באמת מעניינת, שלא נתתי אליה את ליבי עד כה, של הצגת המגדף כאדם חסר שייכות חברתית או גרוע מזאת (ממש אויס מנטש, בן של אנס גוי...), המגדף את אותו השם האשם בנידויו ובאומללותו ואפילו בחוסר יכולתו לשוב לאביו הגוי אותו המית אותו השם.
אין ספק שאבותינו לא היו עומדים בשום קריטריונים מערביים של מוסר והומאניות, והדין הפורמלי שנחתך הוא פשוט חד וכואב. לא ברורה לי לחלוטין הביקורת אותה ביקש השיר להביע (לפחות על פי הקשר פרסומו), מאחר ובכל השוואה שתהיה מי מפיס לידע האם ההרחקה כשורה היא אם לאו. בכל חברה היררכית שתהיה ימצאו המסכנים והמקופחים שאינם אשמים כלל במצבם, ואין הדבר מסור אלא לבוחן לבבות ומתהפך בתחבולות.
אני מהרהר שמא אין הביקורת מופנית אלא כלפינו, שבשטף מרוצתנו בקריאת השמו"ת אין אנו מפנים את ליבנו מהטקסט היבש והפורמלי אל הרגשות הפועמים מאחוריו, ואם כן הוא הדבר הרי שהביקורת אכן נוקבת ומהדהדת.
נשלח ב-23/9/2008 19:59
בעזהי"ת
הופיע כבר ב'צוותא', ואמנם מתוך הקשר שונה מעט, אך בהיבט חשוב כלפי פרשת המקלל:
כמדומני שדברי מרחביה כלולים בדברי, "שהניח ממלא מקום כמותו". והרי כתבת "לא אלמן ישראל ואלוקיו", וכלומר, קם מחליף ליל"ג (מה מקור הביטוי הזה? גם יל"ג?). ומדוע יש צורך בבעל השמועה שיבהיר כוונתו, הלא שנינו שאין לו הכח לפרש יותר מכל אחד אחר (עגנון, שם שם), והרי השיר הלעגני עומד לפנינו לפרשו.
תוקן על ידי לומדמכלאדם ב- 24/09/2008 10:54:02
נשלח ב-24/9/2008 11:56
קשה לי להבין מדוע השיר התקבל כלעגני וכפרני. דומני שהנטיה הכפייתית לבחון דבר ראשית-כל במשקפי 'הלנו אתה אם לצרינו' פגעה גם ביצירתי.
אז, אם כך, אשיב תחילה על הטענות, ולאחר מכן אנסה, ברשותכם, להציג את מה שאני רואה בשיר:
א. אילו היה השיר מותח ביקורת על פסיקתו של משה, כפי שמובא במדרשי חכמים, הוא אכן היה בעייתי ומוצדקת היתה ההקבלה לשירת יל"ג. אבל השיר במכוון הציג סיפור שונה מהמופיע במדרשים. בן המצרי פונה בשיר לבית דינם של שבט דן, בית דין אלמוני, שהביקורת עליו היא לגיטימית. ככזה, הוא נשען אמנם על נקודת הפתיחה של המדרש הרואה את שורש הסיפור ב'עסקי מחנה', אבל בוחר לספר סיפור אחר שיאפשר בקלות לראות במעשה המגדף מסר חינוכי לעם וביקורת על התנהלותו עם זרים ו'פחותים'. [ואם תישמע ביקורת על הרשות לנטות מדרך המדרש באגדה, אני פטור מלהשיב עליה, כי לענ"ד כך דרכה של אגדה, ועכ"פ הכל מודים שאין בכך כפירה ואביזריה.]
דבר פשוט לכל מבין ששאלת קליטתו של בן המצרי במחנה דן היא נושא עמום, שאין עליו הוראה הלכתית ברורה (איפה שמענו על איסור חניה בשבט אחר?), ובודאי שניתן מקום להניח שמותר היה, ואף מצוה, לתת לבן המצרי את האפשרות להשתלב בקרב המחנה. [אלישיר סרק קטע ממאמר הדורך בגישה זו, אשמח לדעת את מקורו.]
ב. נשגב ממני להבין היכן נמצאה בשיר ביקורת על הריגת המגדף, או ככלל על היחס כלפיו לאחר שגידף. אדרבה, השיר מבכה על הטרגדיה שבגידופו שהפך עליו את גלגל מזלו מדחוי ומסכן, קרבן לאטימות חברתית, למחרף ומגדף בן מוות. האם לא זה, ורק זה, מה שבאה כותרת השיר לומר?
ומעתה למסר המובע בשיר ולזיקתו האקטואלית.
הטיעון המשמש את כל גודרי הגדרות ושומרי החומות מסביב לקהילתם המצומצמת הוא שאחרים אינם עומדים ברמה הרוחנית המתבקשת לקהלם. "אני לא רוצה שהבן שלי יסתובב עם הפרחחים האלו" נשמע תמיד כמו טיעון-מחץ שאין עליו תשובה, כי מי הוא זה שיהין לדרוש התפשרות בחינוך הילדים. אלא שלמרבה האירוניה, האחראים הישירים להנצחת הפחיתות הרוחנית של בעלי תשובה, משפחות מזרחיות כאלה ואחרות, הם דווקא אלו שעשו הכל כדי לשמור על הריחוק בינם לשאר העם, על הסנוב האליטיסטי של בני התורה. אילו היו בוגרי הישיבות גמישים יותר, פתוחים יותר לקבל את השונה ולתת לו את ההזדמנות להשתלב כשוה בין שוים בקהילת בני התורה, הוא מזמן היה מתעלה ומתפתח עד לרמה הרוחנית המתבקשת כדי לזכות באשרת התרועעות עם ילדינו.
והרי בענין הזה אנו משולים לאותו פושע שרצח את אביו, ובבואו לבית המשפט הוא מתחנן בפני השופט שיתחשב בעובדת היותו יתום... [קצת מזכיר את פנייתו של משי-זהב לבג"ץ להורות על ביטול המצעד, בשל הסכנה לחיי אדם שעשויה לבוא בעקבותיו..] אנו מוצאים צידוק להנהגתנו בנתון שאנו האחראים הישירים לו.
לענין זה, יפה ההקבלה למעשה המגדף. אחר מעשה, הוא אכן בן מות כי חרף מערכות אלקים חיים, אבל מי גרם לו שיגדף? מי הביא אותו לנקודת שפל כזו? [בהקשר המסויים שעלה לאחרונה - פנייה לערכאות של הורים דחויים - ההקבלה זועקת במיוחד. הרמת היד בתורת משה שבפניה לערכאות זהה לחלוטין לגידופו של בן המצרי. זה כזה, כושלים בייאושם ועושים מעשים ה'מצדיקים' מכאן ולהבא את היחס כלפם.]
בסיום השיר יש משום הבעת כאב על דרכו של העם בקיום התורה. "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה'". קל מאוד לקיים את התורה ברובד הצר שלה - עשיית דין עם הראוי לו. קשה פי כמה לעשות ככל אשר צוה ה' במובן רחב יותר, מחייב יותר, של עשיית הישר והטוב.
כשקוראים את פרשת המגדף בתורה, אשר תיכף ל"נוקב שם ה' מות יומת" עובר הכתוב לדון בהלכות נזיקין, הפרשנות המוצעת לעיל מקבלת משנה נופך.
נ.ב. קשה לי שלא להתייחס לדרך שבה התקבל השיר בעיני הקוראים, ומכאן אגב אורחא אף לתגובתו של בצ"כ לרשימתי בבח"ח:
רמזתי לעיל שאנו סובלים מרגישות-יתר בכל הנוגע לקבלת דברי ביקורת וחשוב לנו לבחון כל דעה או אמירה שהיא, ראשית-כל בזיהוי הכותב. לענ"ד, שרשי התופעה נעוצים בהנצחה-לעד השגויה של המאבק עם ההשכלה.
עד היום, שנת 2008, על אף שכל בר-דעת כבר מבין שזוהרה של ההשכלה התפוגג והיא, ככל תרבות או השקפה, מתמודדת עם בעיות קיומיות חמורות במיוחד, מכל מקום מרגיש עדיין כל נער או בוגר חרדי שהוא לוחם במלחמת תרבות. הוא נרדף הנאבק על זהותו. ומשכך, כל דבר נבחן מיד בשאלת הזהות: הלנו אתה אם לצרינו. רגע, הוא משלנו, או שמא מהבערלינערס ימ"ש?
לו היה רָפה המתח, והתודעה החרדית היתה משכילה להבין שזה שנות דור שעגלתנו עמוסה דיה כדי להרגיש טוב עם עצמה, היינו יכולים ביתר-קלות לקבל ביקורת, אף כי בוטה, על הראוי תיקון בחברתנו, ולא ממהרים לדחותה אך בשל הסגנון הלא-מספיק מחבק שלה.
ואחרי הכל, תודה מקרב לב על התייחסותכם.
_________________
ה' בדד ינחני
תוקן על ידי הבודד ב- 24/09/2008 12:02:27
נשלח ב-24/9/2008 12:08
הבודד כתב:
אלא שלמרבה האירוניה, האחראים הישירים להנצחת הפחיתות הרוחנית של בעלי תשובה, משפחות מזרחיות כאלה ואחרות, הם דווקא אלו שעשו הכל כדי לשמור על הריחוק בינם לשאר העם, על הסנוב האליטיסטי של בני התורה. אילו היו בוגרי הישיבות גמישים יותר, פתוחים יותר לקבל את השונה ולתת לו את ההזדמנות להשתלב כשוה בין שוים בקהילת בני התורה, הוא מזמן היה מתעלה ומתפתח עד לרמה הרוחנית המתבקשת כדי לזכות באשרת התרועעות עם ילדינו.
תרשה לי להיות בוטה לרגע, ולומר משהו לגמרי לא פוליטיקלי קורקט, שאני בטוח שיתנפלו עלי בשלו.
את הדרך הזו ניסינו, עשרות שנים. המחיר שעולם הישיבות שילם עליה הוא גבוה מאוד, גבוה מדי. ואין לו שום הצדקה. יש לי מספיק דוגמאות המוכרות לי אישית, ששילוב של חדשים מקרוב באו במערכת הקיימת גרם נזק לכולם, גם לישנים וגם לחדשים. הדבר דומה לאותה אפליה לטובה המקובלת כיום, שקשי למידה מקבלים. את הביקורת עליה אני מניח שתוכל להבין בעצמך. אחד מגדולי הדור הקודם התבטא באופן חריף אף יותר, ואמר לפני כמה עשרות שנים "על כל אחד שנכנס, אחד יוצא".
לעניות דעתי, אין בתגובה זאת שמץ של פגיעה בבעלי התשובה היקרים. מאחר שאני מניח שעניות דעתי לא תתקבל אצלם, אני מתנצל מראש ומוכן לנסות להסביר מדוע עניות דעתי היא כך. אך איני יכול להתחייב שאשכנע.
נשלח ב-24/9/2008 12:21
הבודד כתב:
לענין זה, יפה ההקבלה למעשה המגדף. אחר מעשה, הוא אכן בן מות כי חרף מערכות אלקים חיים, אבל מי גרם לו שיגדף? מי הביא אותו לנקודת שפל כזו?
המדרש רואה בזה כעין "הוכיח סופו על תחילתו", ומוכיח את צדקתם של בני ישראל, שאכן היה צורך להתרחק מאדם כזה, שברגע של אכזבה ממה שלדעתו היה מגיע לו, עמד וגידף.
אם ההשקפה החרדית צריכה חיזוק, המדרש הזה הוא בדיוק מה שהיא זקוקה לו.
נראה לי שכמעט כל טענותיך נענו. גם השאלה המיתממת, מדוע כמעט כל מי שקרא את השיר, ראה בו בוז ולעג.
נשלח ב-24/9/2008 12:36
בעזהי"ת
לומדמכלאדם.
תוך כדי שאתה למעשה נותן חיזוק לדעה המתגבשת אצלי זה זמן, וכבר הבעתי ניצנים ראשונים שלה במקומות שונים - על הדרך הנכונה יותר לחוזרים בתשובה, שלא לנסות להפוך כאילו היו חרדים מלידה - דבר הגורם נזק, הן ולהם והן -מסתבר- לקהילה החרדית; הרי עולה וניבטת כאן סוגיא נוספת שההתמודדות איתה, על פניו, לא נראית פשוטה.
הרי הקהילה החרדית מבדלת את עצמה מכל קהילה אחרת, על ידי התנשאות וריחוק. הדת"לים הם דלי"ם ומזרוחניקעס, והחילויינים - טוב הם כבר חילויינים ואין צריך להרחיב כלפיהם.
אבל הנה כאן אמורה לקום קהילה של יהודים נפלאים, יהודים שהרבה מהם שילמו מחיר כבד מאוד מאוד בשביל לכנוס תחת עול מלכות שמים (לא אכנס לסיפור האישי שלי, רק אזכיר חבר שהיה שותף ברשת מסעדות קטנה במקסיקו, ועזב את הכל לטובת ישיבה מוזנחת במאה שערים, לטובת חיי לחץ - לעומת אשר בוודאי במקסיקו, כמדינת עולם שלישי, וכבעל ממון, היה חי כמו גביר, ולא רק במובן הכספי אלא גם במובן ההוללות), והנה זה שהם לאו דווקא עוטים לראשם סאמעט או קנייטש (ולשם הקיצור נטלתי את אלה - ומובן מאליו שאינם אלא להדגים את העיקרון), אינו אומר שהם יהודים פחות טובים מכל חובש המבורג ועוטה פראק, לא פחות תלמידי חכמים ולא פחות עובדי ה'...
אני רואה מצד השקופעדיגים בעולם החרדי, את האפשרות הזו, כאיום עוד יותר גרוע על 'צעירי הצאן', מאשר הנסיון (המוטעה לדעתי!), להפוך אותם לחרדים גמורים מבטן ומלידה, כולל אימוץ המבטא האשכנזי, ואפילו תימנים או מרוקאים שילמדו אידיש שוטפת.
נשלח ב-24/9/2008 12:48
אלישיר
אין ספק שאתה צודק. ואין לי מושג אם יש דעה שונה בענין זה (זה משפט מגוחך קצת, אבל בדרך כלל אני מצליח להבין שיש דעה שונה, המתבססת על הנחות אחרות, והבנות שונות. וכאן זה קצת יותר קשה).
הן ליהדות החרדית (המתבדלת), והן לבעלי התשובה, טוב יותר לחיות בנפרד. אין שום סיבה שבעלי התשובה יקבלו את הנחות היסוד החברתיות של החרדים, אין לזה קשר לתורה ומצוות. ואין שום סיבה שהחברה החרדית תיאלץ לעמוד במסה גדולה כ"כ של אנשים שלא מקבלים את הנחות היסוד הללו. (כי ככלות הכל, גם אם נניח שבעלי התשובה כן צריכים לקבל אותן, המציאות היא שהם מערערים עליהם, ובצדק). הפתרון הטוב לכולם הוא קהילות נפרדות. וקהילת בעלי התשובה אינה פחותה בחשיבותה, ההיפך הוא הנכון.
זה לא פוטר את אף אחד מן הערבות הישראלית ההדדית.
ואתה צודק בעוד דבר, יש התנשאות לא מוצדקת, לגמרי לא. ההבדלה שאני קורא לה לא באה ממקום של התנשאות, ואת ההתנשאות הזו צריך להכחיד מן העולם. רק אחרי שהיא תוכחד יהיה אפשר לקרוא להבדלה, ולא להיחשד בהתנשאות שאינה במקומה.
ואכן, יותר קשה לחנך ולהסביר שיש כל מיני שלא ממקום של התנשאות. אבל זו כבר הבעיה שלנו, שנצטרך להתמודד עימה. איך מסבירים הבדל ושוני בלא להתנשא. הבעיה הזו כבר מונחת בפתחינו גם בלי בעלי התשובה היקרים, גם בגלל שיש חסידים וספרדים וליטאים ואמריקאים והונגרים ורומנים ורוסים וחאלבים ועירקים וכו', ב"ה.
(ופעם, כששמע הגרנ"צ פינקל ראש ישיבת מיר שמישהו מזכיר שבבית מדרש של ה"צרפתים" יש כך וכך, נענה בגערה ואמר, מה, הם פועלים זרים שיש לקראם בשמות לוואי?)
