"געוואלד" ו"חרֵדות" / בקורת סרטים

לפני כחמשה חודשים הוקרן לראשונה פרק ראשון בסידרה חדשה על החרדים בשם "געוואלד", הסדרה היא דוקומנטרית והיא נועדה להציג לצופה מן הצד את העולם החרדי כמות שהוא, על ידי נתינת הבמה כולה למייצגים האותנטיים של הציבור החרדי.

הפרק הראשון תיעד את אורח חייהם של שמואל חיים פפנהים מ"העדה החרדית" וח"כ אברהם רביץ מ"דגל התורה". לטעמי, הסרט אכן מצליח להבליט את השוני בתוך הקבוצות הפנימיות בקהילה החרדי ביחס לציונות בפרט ולחיים המודרניים בכלל. שמואל פפנהיים מתגלה כאדם בעל אישיות מיוחדת וטובת לב, יחד עם עמדותיו הקיצוניות. הוא מגלם את הטוב האנושי שבו הוא חי, בפתיחת דלת ביתו לכל אדם ומתן מענה לכל שואל. הוא רואה בהפצת השקפת עולמו שליחות רוחנית ראשונה במעלה, באמצעות עיתון ודרכי תעמולה נוספים. הוא גם פעיל בארגון הפגנות נגד המדינה ובשחרור של מפגינים שנעצרו בהפגנות אלו. יחד עם זאת, הוא מתנדב במד"א ובמסגרת זו הוא אף נמצא בקרבת מקום לחגיגות יום העצמאות, שהוא עצמו נמנע מלראותם. החלק הקשה עבורי בצפיה היה ההפגנה בה צועקים המפגינים "ציונים אינם יהודים", וכן הקטע בספרון שיצא לקראת הבחירות המאשים את ראשי הציונות בשואה האיומה. החידוש עבורי היה בדרך בה הוא תיאר כיצד מי שאביו נעצר נעשה גיבור בכיתה, בדרך שהמעצרים משיגים כנראה את ההיפך הגמור ממטרתם. ח"כ אברהם רביץ לעומתו איננו מרשים לדעתי במיוחד באישיותו, אבל הוא בהחלט מתגלה כאדם בעל אופקים רחבים ומעורה היטב בישראליות בת ימינו. הוא משתתף באופן קבוע באזכרה להרוגי המחתרות, ורואה במדינת ישראל תשתית מתאימה לחיים הדתים, למרות הצורך בהסדרים שיאפשרו את השגת הצרכים לקהילה הדתית והחרדית. בסרט מראיינים גם את אשתו של הרב רביץ וכן רואים ביקור שלו אצל משפחת בנו בביתר עילית. בדיבורים איתו ועם רעייתו עולים גם נושאים כמו הילודה, והצורך בהשכלה כללית.

הפרק השני הנקרא "חרדות" [הדל"ת עם חולם], הוקרן לראשונה אתמול בערב. הסרט מתעד את פעילותן של שתי נשים חרדיות. את הרבנית עדינה בר שלום מייסדת ומנהלת "המכללה החרדית" בירושלים ובתו של הראשל"צ הגר"ע יוסף. ואת המיילדת המיתולוגית רחל שלקובסקי הידועה בכינויה "במבי", שהינה גם מייסדת ומנהלת של קרן צדקה גדולה. את הרבנית בר שלום רואים בניהול המכללה בחיי היום יום, בביקור של הגר"ע יוסף במכללה, בביקור שלה בבית אביה להתייעצות וברכה ובביתה עם נכדותיה. היא חושפת בפני הצופים את סיפור חייה, שהביא אותה להקדיש את זמנה וכל כוחותיה להקמת מסגרת אקדמית לחרדים, תוך התמודדות עם אינספור קשיים. הגב' שלקובסקי מתגלה כאישיות חזקה ביותר, עם אנרגיות אדירות. מלבד עבודתה היומיומית כמיילדת, היא הקימה קרן גדולה לצדקה לחסרי יכולת, שאינם מסוגלים לעבוד. לשם כך היא נוסעת פעמיים בשנה לאיסוף כספים בחו"ל, ובארץ היא מבקרת בעשרות או מאות בתים של נזקקים. הסרט מתעד גם את הדינרים בחו"ל וגם את הביקורים בבתי נזקקים. בנוסף מתקיים מפגש בין שתי הגיבורות של הפרק, כשהרבנית בר שלום מתלווה לביקור בבית משפחה נזקקת, והגב' שלקובסקי מגיעה למסור הרצאה במכללה החרדית בחוג לעבודה סוציאלית. בנושא של תעסוקת גברים עולה מספר פעמים לאורך הסרט, ונשמעת בו בקורת מסויימת למרות ההערכה הרבה ללימוד התורה, המתבטאת גם בכך ששני הבעלים מקדישים את עצמם ללימוד תורה. גם עניין הילדוה עולה בו במידה מסויימת. החלק הקשה עבורי לצפיה היה בביקור בבית משפחה עניה עם 10 ילדים, כשהאבא מסביר שהחלק שלנו הוא להביא כמה שיותר ילדים לעולם.

בסיום ההקרנה עלתה לבמה הגב' שלקובסקי, שהסבירה מדוע נענתה לבקשה להופיע בסרט, בו היא רואה קידוש ה', היא גרפה את תשואות הקהל. אחריה עלתה הרבנית בר שלום, שהתקשתה לתאר את רגשותיה כלפי עורכי הסרט, וזכתה גם כן למחיאות כפיים מכל הציבור.

על הכנת הסרט עמלו זמן רב רון עופר וד"ר יוחאי חקק, אני סבור שהתוצאה מלמדת על עבודה יסודית והבנה אמיתית של הרגישות הנדרשת ושל היופי הפנימי הרב של הקהילה החרדית.

מצ"ב לינקים לתיאור הפרקים שהתפרסם באינטרנט לפני הקרנת הפרקים הללו
געוואלד
חרדות

אולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל החוצה "מה הם אומרים עלינו" 

אהרן10 צודק! הגיע הזמן לשים את הקו המבדיל בין הביקורת שיש לנו על הציבור החרדי לבין נבירה אובססיבית בארכיוני החילוניות לעניני חרדים

למה מסתכלים "החוצה"? מסתכלים "פנימה". אנחנו עם אחד. [גם אותי מעצבן אותם המסתכלים בתחושה של נחיתות, מתוך הרגשה ש"אנחנו טובים" רק אם הרוב החילוני יאשר לנו את זה. אבל למה שזה לא יעניין אותנו?]

א. מאיפה לך ה"אהבת ישראל" הזאת תן טיפ.

ב. כיונתי בדוקא לאלו שלהם זה.יותר שנאה מאהבה.
אשכולות רבים בפורום זה מביעים מרירות ותיסכול אדיר לגבי דעות של אחרים(מי אמר אנחנו עם אחד?) מעודי תמהתי מי הם אותם המעלים טיעונים כל כך הגיוניים עם כל כך מעט ביטחון בצידקת הדרך.

יש פה ענין הרבה יותר מורכב הרצון לשפר את מצבם הכלכלי \הנפשי \האידיאולוגי או כל דבר אחר לפעמים מידרדר אצל חלק מהכותבים כאן והאנשים בכלל,לרצון "להשתלב" בישראליות,כמטרה לעצמ,וזו לדעתי הדרך הבטוחה לאיבוד הזהות היהודית שלנו בעתיד,לשם דוגמה דיברתי לא מזמן עם ידיד,אברך שיצא לעבוד בשוק הכללי והוא אמר לי שהוא מחפש מסגרת צבאית מקוצרת כל שהיא, ולתמיהתי מה לו אצל נשק ומדים הוא נימק:לא נעים להסתובב היום בארץ בלי צבא,לא בשביל להשיג עבודה טובה יותר,לא אידיאולוגיה,פשוט לא נעים! פשוט לא נעים...   

שנאה מגיעה ג"כ מההבנה שאנחנו עם אחד. אכפת לנו האחד מהשני, ולכן אנחנו נמשיך להתקוטט ולהתמרמר על כל מי שאינו נוהג כראוי, בין בצד הדתי ובין בצד החילוני. ובו זמנית להתעניין מה קורה אצלם, ומה הם חושבים עלינו. מה צרפתי חושב פחות אכפת לי, [אם כי במידה מסויימת ג"כ, ושוב כי כולנו בני אדם]. ולכן אני פחות ממורמר אם הוא מדבר שטויות. ושוב, הנחיתות היא בעיה שונה, אבל לא ראיתי באשכול זה סימני נחיתות, שיצריכו לכתוב מה שכתבת.

תוקן על ידי סייף ב- 17/12/2008 12:27:08

איני מבין היאך גלשו הדברים לכדי דיון על השתלבות בחברה הישראלית או רגשי נחיתות.

כל המכיר את עולם הקולנוע יודע שיצירותיו חובקות עולם ויש בו סדרות וסרטים על כל נושא בעולם. טבעי אם כן שאמני הקולנוע יביאו כאן בישראל גם סדרת סקירה על עולמם של החרדים.

ותודה לבןציון שהביא את ביקורתו החיובית לסדרה. כי אם כבר, מומלץ שלא לחטוא לאמת ו/או להציג את העולם החרדי ללא "עבודה יסודית והבנה אמיתית" כלשונו.

ובסך הכל לפי תאורי הסרטים - הם מומלצים גם לנו החרדים.

וכי אי מי מכאן הציץ פעם לעולמו של שמואל פפנהים מה"עדה החרדית"?!
ומי מכיר את אברהם רביץ מלבד הצעות חוק פה ושם בכנסת?!
ומה ניתן ללמוד מעדינה בר שלום?!
וכיצד רחל שלקובסקי מצליחה עם אנרגיות אדירות ליילד ביום יום ולנהל קרן צדקה ולבקר בבתי נזקקים...

'יהודים' נגע כאן בנקודה חשובה.

בהעדר שיח ציבורי, ובכלל שיח כנה, בציבור החרדי, לא ניתנת שום הזדמנות לאנשים חשובים ומעניינים לשתף אותנו בעולמם הפנימי.
אנשים אלה זקוקים לאוזן חילונית שתפתח את סגור ליבם, ותגרום להם להשמיע קצת מעבר לקלישאות הנבובות הממלאות את חלל העולם החרדי.

כמה רחוק הגיע ה'פוליטיקלי קורקט' החרדי הקיטשי, וחוקי ה'פאסט נישט', למדתי מדפדוף בספרו של שלמה לורנץ 'במחיצתם'.
ישיש חביב בן תשעים, מלא וגדוש בעולמות מרתקים שהיו כאן לפני דור או שניים. במקום להשכיל אותנו ולהעלות אותנו לשם, הוא מוריד אותם אלינו. התוצאה: מן הפרי העסיסי הנפלא נותרת רק קליפה דקה, שהותאמה לגודלו של הסדק הצר שבין קיר סמטת חנן לבין קראוון מרן.  

יסלחו לי מכובדי יהודים ושלוימלע,אבל אדם חרדי שלא התענין מעולם בעולמו של פפנהיים,שכנו,או שרביץ בשבילו זה מה שכתוב או לא כתוב בדפיו המרופשים של יתד נאמן, עד שהגיעו החילונים הנאורים ופתחו לו צוהר לעולמם של הנ"ל,הוא אדם לא אינטליגנטי, ולא שיש לי בעיה עם זה, אבל אני לתומי חשבתי שלא לשמו הוקם הפורום הזה.
בקשר לעדינה בר שלום אני מאמין שהשבועונים למיניהם כבר טיפלו או יטפלו בענינה ועל במבי היתה פעם כתבת דיוקן ב"בשבע". נו באמת אנחנו צריכים לשמוע על עצמנו מהחילונים? הגזמנו.
נ.ב. הביקורת של שלוימלע על "במחיצתם" היא במקומה.זו דוגמא בולטת לתרבות הצנזורה השלטת במקומותינו, ולדעתי היא מן הרעות החולות ביותר אם לא החולה שבהם.

"האחד בא לגור וישפוט שפוט"

_________________

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

מי חילוני בכל הסיפור?
מי שהחזיק את המסרטה?

ymy

בצ"כ
צר לי אם נפגעת,אני בטוח שבאמתחתך תשובה ענינית וראויה יותר. נכון, אני חדש פה ככותב ,אבל אני מכיר את האשכולות בפורום הזה על קירבם וכרעיהם(תרתי משמע...)