מילא העיתונים אך מה "אנו" אומרים לילדים (בעקבות טורו של חברון גרנביץ)

ראשית, לא קראתי את הטור וכמסתבר לא אקרא. אני סומך על סיכומך כאן המצטט שורה אחת ומביע את הרעיון.

ואצביע על הבעיה הברורה מאליה:

מתיחת ביקורת על מעשה של רב שהלך לעולמו היא מעשה מסוכן.

ואיני מתכוון ל"מה יאמרו" השכנים, אלא למה יחשבו הילדים.

הקישור שיעשו בין גדולת האיש לבין המעשה החמור לא יהיה בריא להם. תלוי כמובן בגיל הילד, בחכמתו, ובאופן שבו מוצגים הדברים.

האם הם יבינו:

א. מסוכן לנסוע בלילה ואין לסמוך על סייעתא דשמיא במקום הסכנה, וגם אדם גדול אסור לו לעשות כן.

ב. אנשים גדולים טועים ולכן אין לסמוך עליהם.

או את שתי המסקנות גם יחד?

חלק מן החינוך שלנו הוא ללמד הערכה לגדולים. האם הערכה שוכנת יחד עם ביקורת והצבעה על מחדלים, טעויות, כשלונות?

בשלב כלשהו ודאי שהילד נתקל בכך, אבל יש לשמור, לדעתי, על מינון נמוך. ולתת לילד כלים לתרגם את התופעה כך שלא יבוא לזלזל בגדולים.

(כל דברי אלו אינם באים לדון על מעשה הרב פינקוס כלל וגם לא על דמותו).

יש אם כן לנסח כללים מה לומר ואיך לומר, ומה לא לומר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

יהודים שמח שיש עוד מי שחשב על כך.
חשבתי על כך הרבה אבל היה לי קשה עם זה.
עד היום לא השמעתי את דעתי לאף אחד בנושא הן מפאת רגישותו והן מאי רצון לקטרג על המת.

לא אמרו אז כלום?

אמרו ואמרו!
אמרו שאנחנו אשמים כי לא מקפידים על זמן מג"א בבין הזמנים. מאוד כעסתי אז ואמרתי את זה לכל מי שלא רצה לשמוע עד שכעסו עלי.

"כי העיתונות החרדית כולה היא עיתון אחד: פראוודה. ותו לא."

מעשה שיצא רינון בשערי חסד אודות יהודי שנודע להיות ירא ושלם אך לפתחו בכל בוקר גלול "הארץ", ובא הגרש"ז שלא לשאת עליו חטא ובדרכו העדינה יעץ לו שיוכל לקיים חצי תאוותו אם ימיר את המנוי ל"המודיע". ויענהו הלה בזה"ל: "אם הרב יאמר לי שאסור לקרוא עיתון אני מפסיק את המנוי שלי מיד. אבל לבקש ממני לקרוא את הפראוודה - זאת לא אוכל!"

יצחק מאיר

אז זה היה הפעם הראשונה שכעסו עליך?