האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, רעם קולו של רבי צבי המחנך הדגול, הטבע של האדם הוא ישר, הרעים שוב, ובמעבר חד ללחישה המשיך, אבל החשבונות, אוי החשבונות, החשבונות הרבים של בני האדם, החשבונות שמעקמים אותם מדרך הישר…
כמה זמן עבר מאז ? עשרים שנה אולי יותר, אבל הצעקה הזאת והלחישה שאחריה עדיין מהדהדת באזניו ולופתת את רגשותיו עד היום.
אז מה הוא הישר שהאלוקים ברא בו את האדם ? אז הוא הבין, שהישרות הינה ההתנתקות המוחלטת מהווי העולם, ושקיעה מוחלטת ביגיעת התורה בעמלה של סוגיא עד שיצהבו שיניו מחמת עומקא של שמעתתא, היום הוא מסופק, או יותר נכון לומר, היום הוא 'מתוסבך'.
ברוך השם יש לו כבר שבעה ילדים חמודים בלי עין הרע, הגדול שבהם כבר אוטוטו בר מצוה, הקטנה עדיין מחותלת, אשתו היקרה מתמודדת בקשיים לא קלים כדי להחזיק את המשפחה בשפיות ובנעימות, היא גם עובדת בבקרים, גם מספיקה לבוא לפני הילדים ולחמם להם את האוכל שהכינה לפני שהלכה לישון אתמול בערב, גם מתמסרת לילדים ושיעוריהם תעלוליהם קפריזותיהם הקלחותיהם והשכבותיהם הנמשכת עד כלות הכוחות בסביבות השעה 9:30 בערב, היא משתדלת להתמסר כרעיה אוהבת עד כמה שניתן גם בתנאים על אנושיים, מידי ערב כשהוא חוזר לאחר יום עיון ועמל ארוך, היא משתדלת שארוחת הערב יוטעם לחיכו, היא משתדלת לתשאל אותו על הווי היום בכולל, הוא גם מספיק לשאול שאלה או שתים, כמעט עולים על גל שיחה… אבל הוא חייב לרוץ לכולל ערב ולחברותא.
היא מנסה מידי לנסות להישאר ער לפחות עד שעה שיחזור, כשזה מצליח לה הענינים והשיחות לא זורמים, העייפות מתגברת עליה, והוא נותן לה להירדם, וחוזר חיש חרש לשקוד על תלמודו ולעיין בכמה הערות שלא התיישבו לו עדיין וטרם הספיק לעיין בהם כהוגן, בסביבות אחת וחצי מגיע תורו לקרוס מעייפות, היא שמה לב כשהוא נכנס לחדר, מתוך שינה שואלת, מה כבר בוקר, הוא משמח אותה שהלילה עדיין לא תם.
*
כהרגלו במשך השנים האחרונות הוא כבר מתעורר בשש וחצי, כדי להתפלל עם המניין של שבע, יש לו סדר קצר של נ"ך ומשניות לאחר התפילה בעודו חולץ את תפיליו, לקראת שמונה וחצי הוא שוב בבית, אשתו כבר בעבודה, הוא מתפלא כל יום מחדש למראה הבית המסודר שלא ניכרו בו אותו השכמה הלבשה סירוק וסינדווץ', אולי טעה אולי נכנס בטעות אצל השכנים, למראה ספרי הקודש האהובים המונחים בפינת השולחן שטרם הספיק להשיבם אל מקומם מעמל הלילה, הוא נרגע, כן זהו ביתי, זהו מקום משכני, זהו בית משפחתי, ושוב עוברת עליו המחשבה המציקה, הוא מפחד מלבטא אותה, הוא חושש להביט מולה, מחשבות רעות הוא קרא להן בינו לבין עצמו ברגע של התחזקות, אבל הבוקר היא תסבכה אותו שוב.
פעם שמע שעדיף לבטא מחשבה מטרידה ולא לחשוש מתוצאותיה מאשר להשתיק אותן בכח, זמן רב הוא מסתפק ומתחבט האם לתת דרור למחשבות וההרהורים הקשים, בה נפקד מידי בוקר בשובו מהמניין של שבע, או שמא שוב להדחיק, עד היום הוא הצליח, אבל הבוקר הוא הרגיש שהוא חייב לתת לה פורקן, פורקן אחת ולתמיד, יהיה אשר יהיה, הלא כאיש אמת הוא מדרג את עצמו, יהיה אשר יהיה.
לאחר שתלה את חליפתו על הוו, לאחר שהכין לעצמו קפה חם ומעורר, לפני שניגש לעבר שולחן האוכל כדי לאכול את ארוחת הבוקר עם הביצה שכבר הספיקה להתקרר מאז שאשתו הכינה לו לפני הטיסה הקבועה שלה כעוזרת לגננת כדי שלא תאחר והמנהלת תנעוץ בה שוב עיניים חודרות, הוא הוציא דף מקלסרו, וכה רשם בלשונו הלמדנית; יש לחקור האם הוא גם בית אישתי היקרה? או שמא זהו משכן השפחה שהטלתי עליה בשעת קידושין את שם משפחתי ובכך הפכה לשפחת עולם לי לבני ולבנותי?
*
יותר מזה לא הצליח לשרבט, הסחרור שתקף אותו לאחר מכן, הבלבול, התהייה, ושוב החיפוש הקשה שהיה מנת חלקו בעבר בימי התבגרותו בישיבה, שוב תקף וטלטל אותו מצד לצד, עד שלפתע כבר התקרבו מחוגי השעון לכיוון התשע, הוא חייב לרוץ לכולל.
כדי שאשתו לא תיפגע הוא ארז במהירות את החביתה עם הירקות לצלחת חד פעמי אחת, שם כמה פרוסות לחם בשקית, ויחד עם הסנדוויצ'ים שאשתו או שמא… הכינה כדי להשביע את נפשו בצהריים. הוא כבר היה על האוטובוס כששם לב שהשקית נוטפת ממיץ הסלט, וגם מזלג שכח לקחת.
אם בשעה הראשונה הצליח לצלול לנבכי הסוגיא, הרי שמהשעה השניה ואילך מחשבותיו הטרידוהו, בצהריים כבר היה חסר מנוחה, לקראת תחילת סדר ב' הוא לא ידע את נפשו מרוב תסכול, הוא החליט לחזור היום מוקדם, לנסות להיות קצת עם אשתו, לקראת השעה שש הוא התייצב בפתח ביתו, אם בתחילה הוא ניסה לעזור לה והתחיל להושיב אותם סביב שולחן הערב, הרי שלאחר הצרחה שהרים על אחד מילדיו שהתעקש כסלע לשבת דוקא בצד הצר של השולחן לאחר שילד אחר קיבל זאת היום בתורו, והבכיות ההסטריות שבקעו בעקבותיה מהילד ההמום שמעולם לא הסכין כגון זו אצל אמו, אישתו ריתקה אותו מיד לתלמודו, זה נעים לי שבאת מוקדם אבל תן לי להסתדר איתם לבד זה עדיף לי, כך לחשה לו, כדי שהילדים חלילה לא ישמעו אותה מזלזלת חלילה באבא.
*
המראות שנגלו לעיניו למשך השעות הקרובות היו קשים מנשוא, מלחמת ההשכבה היומיומית המתחילה בארוחת הערב תוך כדי סידור המשחקים המבולגנים בכל פינה אפשרית, ומקלחות ושעת הסיפור, את הפעמים הרבות שאשתו צריכה להתייחס לכל ילד בתורו, לשמוע כל משאלה שטותית, לתת את תשומת הלב לכל אחד ואחת משבעה ילדיו, הוא מיד חדל לספור את הפעמים בה היתה אשתו חייבת לפשר ולהפריד בין הניצים על המילימטר שהשני קיבל מהשוקו יותר ממנו או על ההקדמה של ילד אחד על זולתו.
שלא לדבר על השעה המתישה של ההשכבה עצמה בה כל ילד וילדה ביקשו לפחות גם מים וגם תכסי אותי שוב וגם משהו אחר שהוא נזכר לשאול, ולאחר ככלות הכל הוא שוב ירד לחפש בדחיפות את אמו ללחוש לה סוד על מנת לקבל ממנה נשיקה חמה, התסכול התסבוך ההרהורים והספיקות בצדקת דרכו גברו עליו יותר ויותר, האם שפחה שלי היא? /או רעייתי? האם ביתי היא ביתה או שמא ביתי היא מכלאתה???