הרהורים בעקבות פרשת רפפורט ח''א - הקריטריונים

למי שלא יודע על הפרשה הרי שנקדים בחומר רקע:

בית ספר אהבת ישראל המכונה רפפורט הוקם על ידי גב' רפפורט בתו של הרב משה דוד טנדלר ממונסי ראש ישיבת רבינו יצחק אלחנן ונכדתו של ר' משה פינשטיין כבית ספר הממוקם בקצה הימני של סקאלת החינוך הדתי הלאומי.  נסיבות הקמת בית הספר אינן ברורות לי דיין  אך אין זה משנה לענינינו.

בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של הצטרפות תלמידים לרפפורט מבתים שהוגדרו עד לפני עשור כחרדים קלאסים - דהיינו ילדים להורים בוגרי החינוך העצמאי וישיבות חרדיות שעדיין מגדירים עצמם כחרדים וכל חטאם הוא שקצב התחרדותם מפגר אחרי המגמה הכללית אם כי מדדה אחריו בקצב הולך וגובר. אין צורך לספר לכם על השינויים והתמורות המאפיינים את מגמת החינוך החרדי החל מההקפדה על צבע חולצות האב, עצם עבודתו הנחשבת כפשע קרדינלי,  ואי השתייכותו לציבור הלומדים,  עבור במידת ונסיבות השימוש בכובעו וחליפתו, נהיגת האם, וכלה באיסור על נשיאת ילקוטי גב ועוד הברקות כאלו.   מסיבות אלו ואחרות, בתי ספר חרדים שמוקמו בעבר על קצה הסקאלה השמאלית החרדית נסגרו או נעו לכיוון המרכז החרדי, והורים רבים שבעבר שלחו ללויכטר וסנהדרין או למדו שם, היום שולחים לרפפורט אם מתוך רצון או הכרח.  מבלי לרדת לרמת הרכילות הרי שעיון קצר בדף הבית המקוון של בית הספר יגלה לכם שוועד ההורים מורכב בחלקו מבוגרי ישיבות חרדיות ביניהם היועץ המשפטי של מתיישבי קריית יובל החרדים ואחיו שליט''א שאף יצג את החינוך העצמאי בבג'ץ קדושי עמנואל. מדור התמונות בדף הבית של בית הספר מגלה ים של כיפות שחורות.

בעקבות הגידול במספר התלמידים, עיריית ירושלים הקצתה לבית ספר הבנים מבנה שהתפנה ברמות א'.   הקצאה זו גרמה למרמור רב בקרב תושבים חרדים החפצים ביעוד המבנה המתפנה לבית יעקב המקומי השוכן בקראוונים.

לכאורה מדובר בויכוח קלאסי על הקצאת משאבים ציבורים.  אלא שבמציאות הישראלית שכל תת קבוצה מקימה לה מערך חינוך נפרד הרי ששאלת ההקצאות הופכת למסובכת.

אין ספק שניתן להבין את תסכולם של חרדי רמות מהתנאים הירודים בהם לומדות בנותיהם, אבל אותי מטרידה נקודה אחרת והיא הצדקנות החרדית הרואה את החרדיות כמעניקה זכויות יתר בבחינת חובת העגלות הריקות לפנות דרך לעגלות המלאות.  הבה נשווה בדמיונינו ונהפך את פרטי המקרה לפיו העיריה מקצה לבית ספר סקטוראלי חרדי מבנה בשכונה לא חרדית.   כל התנגדות תושבים הייתה נתקלת בזעקות גיוועלד והשוואות מיידיות לאנטישמיות הנאצית. 

בהעדר קריטריונים שיוויונים הרי שטיעוני החרדים משתנים ממקרה למקרה ובלבד שהמבנה הנידון יעבור לרשותם. 

על המדינה לגבש קריטריונים ברורים להקצאת משאבים ולהנחות את היועצים המשפטים של הרשויות המקומיות לפעול על פיהם ללא מתן עדיפות לקשרים הפוליטים של עסקני מחנה זה או אחר.

ואם כבר דיברנו על קריטריונים, הרי שאין ספק שעל המדינה להעדיף מוסדות כרפפורט ע''פ בתי ספר חרדים הממוקמים מימינם וזאת מהסיבות הבאות:

בניגוד לטענות דוברי החרדים המושמעות חדשות לבקרים, הזכות השיוויונית לחינוך אינה זכות עצמאית ומנותקת המתקיימת בוואקום כזכות הפרט לנשום חמצן. כלומר, להורים אין זכות טבעית לדרוש מימון מלא או חלקי לכל יחידת אחסון ילדים בשעות היום תהא אופי הפעילות החינוכית בה אשר תהא.  זכות וחובת החינוך קשורים בקשר הדוק למימוש האינטרסים התרבותיים החברתיים והכלכליים של המדינה.

על המדינה לעודד מוסדות חינוך המקיימים את דרישות הליבה ככתבם וכלשונם ושאינם מתחמקים מחובות פיקוח בהסתתרות תחת הצהרות אוטונומיה. במסגרת העדפה זו יש להעניק למוסדות אלו העדפה בכל מה שקשור להקצאת משאבי ציבור שכן קיומם חוסך למדינה סכומי עתק אם בחיסכון תשלומי העברה עתידיים לעניים כרונים או אפילו בחיסכון הסבסוד ללימודי מקצוע לחרדים. 

 העדפה זו הינה מוסרית צודקת ובעיקר משרתת את האינטרסים של המדינה.

בפרקים הבאים נטפל בשאלת האפליה המתקנת והסטת המחלוקת למלחמת תרבות

תוקן על ידי chaim_ben ב- 22/08/2010 12:15:17

אני לא בעד החרמה אלא העמדת דברים על דיוקם בתודעה הציבורית. רב שקנה לעצמו מוניטין של רב פתוח ולא-מגזרי יכול לשמש סוס טרויאני. זכותם של בני ישיבות סרוגים לדעת שרבנים כמו ר' אשר וייס אינם כפי שהם נראים אלא רואים את שליחותם כמו זו של מחב"תים שבאים להציל נפשות.

שמע, הפשקווילים נגד רפופורט הם מעבר לכל גבול. לג'יהאד נגד האינטרנט יכולתי להתייחס בהבנה, אבל המלחמה נגד רפופורט משאירה אותי פעור פה, וכל רב שמתייצב מאחוריה מגלה יותר מטפח מאישיותו.

אתה מדבר על זכויות של ציבור. המושג הזה לא ברור לי. מה זה ציבור? ממה הוא מורכב? מי מדבר בשמו? מי מחליט בשבילו? מי בסופו של דבר נהנה מהוצאת זכויותיו אל הפועל?

מושג שכן מוכר לי הוא זכויות הפרט. בחשיבה המערבית המודרנית, לאדם פרטי זכויות רבות. אחת מהן היא הזכות להשכלה, וזו זכות שנמנעת מילדים חרדים. טרוניא נפוצה בקרב חוזרים בשאלה היא שהמדינה לא שמרה על זכותם להשכלה כילדים.



תלמידטועה - אין ביננו מחלוקת, ודו"ק.

תוקן על ידי מקסוול ב- 23/08/2010 17:27:40

מקסוול

הנציגים החרדים נבחרו לכנסת ולעיריה בדיוק כמו נציגי המפלגות האחרות. ע"י קולות הבוחרים.  וזה שאדם פרטי כזה או אחר לא מרוצה מהצורה שההורים שלו גידלו אותו, זו בעיה קשה. אבל כך הוא דרכו של עולם.

יש הורים שמגדלים שהידים ויש הורים שמגדלים עברינים ויש הורים שמגדלים חרדים וכו' ומי שלא טוב לו יכול או להתלונן ולשקוע ברחמים עצמיים או לשנות את עצמו. בכיינות אינה מנהיגות.

אשר,

דבריך משקפים טעות רווחת וחוסר הבנה נפוץ מהי 'דמוקרטיה', כביכול אין לה לדמוקרטיה בעולמה אלא 'שלטון הרוב', וכאילו המשחק הפרלמנטרי יכול להכשיר כל דבר שיעלה בדעת חברי הכנסת.

'שלטון הרוב' הוא בוודאי מושג מרכזי בתפיסה הדמוקרטית, אך רחוק מלהיות היחיד שבהם, ולא על פיו בלבד יישק דבר. נניח שמפלגה בת מספר חברים המהווה 'לשון מאזניים' חיונית להקמת הקואליציה, דורשת בתמורה להצטרפותה לממשלה, פטור גורף ממיסים לחברי המפלגה. או למשל שיחרורם מהכלא של כמה עבריינים המקורבים למפלגה. ונניח שראש הממשלה חושב שמדובר במחיר סביר עבור שלמות הקואליציה שלו, ומצליח להעביר את זה בכנסת בעזרת הרוב הקואליציוני העומד לרשותו. האם לא ברור שמדובר במהלך לא דמוקרטי ואנטי חוקתי, שאיננו אמור להתרחש במדינה המתיימרת להיקרא 'מדינה דמוקרטית' ומתוקנת.

הטוענים נגד הפטור הניתן לחרדים מגיוס לצה"ל סבורים כי מדובר בפגיעה כה עמוקה בערך השוויון והנשיאה האזרחית בנטל, ששום 'רוב פרלמנטרי' או 'משחק של איזונים ובלמים' איננו יכול להכשיר אותו.

כנ"ל לגבי שאלת חינוך הילדים. בוודאי שזכותו הבסיסית והעמוקה של ההורה היא לחנך את ילדו בהתאם לאמונות והדעות שהוא מוצא לנכון. אך עדיין הילד איננו רכושם הפרטי של הוריו, ויש לו זכויות משל עצמו, המוכרות באמנות בינלאומיות ובחוקי המדינה. אחת מזכויות אלו, היא הזכות לקבל חינוך הוגן והולם והכשרה לחיים הבוגרים, לפחות ברמה בסיסית. הטענה המושמעת אפוא בהקשר של החינוך החרדי כי הוא מונע את אלו מחניכיו, היא טענה העומדת בפני עצמה, ואין לה שום קשר למספר הבוחרים של המפלגות החרדיות, ולמשחק הקואליציוני.