אחת מן הטענות שנזכרו במייל שנשלח נגד הרב שטיינמן (ומי שלא קיבל עדיף שלא ידע במה מדובר…), היא הטענה שהוא עונה לשואלים אותו ‏על מקומות עבודה בעייתיים כי "אם אין כסף זה גם בעיה".

הכותב האלמוני מסתייג וטוען שאולי צריך ‏להתיר דברים מסויימים, אבל כשכל הזמן הוא אומר את זה -זה נכנס לציבור בעצמות שצריך כסף ‏ושצריך כסף ושהבעיה הכי גדולה זה אם אין פרנסה.‏

לשם הבנת הטענה, יש להעמיק מעט בחינוך המקובל בעולם הישיבות הליטאי, ולהבין מדוע יצא ‏הקצף על מי שטוען "אם אין כסף זה גם בעיה".‏

‏"כסף" הוא מושג נחות בזוי ודחוי, כך מחנכים כבר זמן רב בחינוך המקובל. בסולם הערכים ‏האידיאלי כסף אינו קיים. לא שהוא לא מקבל מקום ראשון, לא שהוא הכרח קיומי שנמצא מטה מטה ‏בסולם, הוא פשוט לא קיים. ‏ועוד מרגלא בפומייהו דהמחנכים, "מלעשות את הדבר הנכון לא מפסידים". כך, בהבל פה, הופך ‏ה"כסף" להיות משהו שאסור להתאמץ בשבילו כלל וכלל, וכדאי אף לעשות מאמץ קל להימנע ממנו.

סיפורים נאים מסופרים בהיכלי הישיבות והסמינרים, על אברך שיכל לקבל בכולל פלוני משכורת ‏נאה, אבל העדיף ללמוד ענין אחר שליבו חפץ למרות שעליו לא יקבל מאום. על עקרת בית שיכלה ‏לעשות לפרנסת הבית דבר מה בערב, אבל העדיפה לא לעשות זאת כדי שבעלה העמל בתורה ‏ישוב לבית נקי ומסודר בשעות הערב, ולא יופרע מתלמודו אפילו להרף עין. כל הסיפורים הללו ‏מכוונים למטרה אחת ויחידה, ללמד את צעירי הצאן שכסף אינו ערך כלל, ואפילו כששיקול רוחני ‏זוטר יחסית עומד נגדו, מיד הוא מוסט הצידה כלאחר יד ואינו משחק תפקיד כלל וכלל.‏

אלא שהמציאות מוכיחה שאין זה כך, בכסף קונים מזון, בריאות הגוף והנפש, חינוך טוב, תנאים ‏גשמיים ורוחניים לעשות את רצון הבורא יתברך ועוד ועוד, אפילו תורה אפשר לקנות בכסף. אם ‏ילד מתקשה בלימודיו, רק מי שיש בידו כסף יכול להשיג בשבילו את המורה הפרטי הטוב ביותר, ‏אם אברך רוצה ללמוד דבר מה שלא לומדים בכולל, רק אם אין לו באמת צורך בכסף הוא יכול ‏לעשות זאת. כסף הוא הכרח, גם אם הוא לא ערך, החינוך הקיים מתעלם מעובדות חיים בסיסיות ‏גם אם אינן אידיאליות.‏

המציאות מוכיחה שבבתים בהם שררה מצוקה כלכלית, הנזקים לנפשם של הילדים היו רבים ‏ועצומים, והמחיר בסוף הדרך היה גבוה עד מאוד.

המשפט "לא מפסידים מלעשות את הדבר ‏הנכון" אינו מדויק בלשון המעטה. אם לא מפסידים, מה החכמה? מפסידים גם מפסידים, אלא שיש ‏לעשות את הדבר הנכון. ולא קל לדעת מהו הדבר הנכון. אם היה זה קל, מה החכמה? האם תמיד ‏נכון לוותר על הכנסה כלשהי בגלל ספק? מהיכן הגיעה לנו הגישה הזו שיש להחמיר בכל צל צילו ‏של ספק ולוותר על הממון? אפשר שלעתים יש לוותר דוקא על שלוות הנפש ולהתאמץ כדי להשיג ‏את מה שצריך להשיג? האם איך בכך מעט מן העצלות ולו מן העצלות המחשבתית?‏

אילו היתה זו חומרא בעלמא, ניחא. מי שבוחר להחמיר ולחיות בעוני מתוך עקרון רוחני, כמה טוב. ‏אלא שפני הדברים אינם כן, מתוך דחק עצום ואמיתי, פורץ הצורך הקיומי. או אז אנו מוצאים ‏שהדחק גורם לכמה דברים שאינם נאים, למריבות עצומות על סכומים של מה בכך, למאבקי קיום ‏שהיו יכולים להיחסך בכמה אגורות, לילדים שנפשם פצועה, נעליהם קרועות ושיניהם כואבות אבל... להמשך: http://www.aguda-achat.org.il/articles/1818/