במצב הנתון שבו יש לרב הנשאל כמה תשובות אפשריות בספרי ההלכה המוסמכים והמקובלים שלפניו, וכללי ההלכה מאפשרים לו להקל, אולי אפילו מחייבים להקל, מהי התשובה הראויה?
הנה כמה אפשרויות:
א. תיאור המחלוקת הקודמת והמלצה להחמיר.
ב. תיאור המחלוקת והפקדת הבחירה להחמיר או להקל בידי השואל.
ג. לענות לקולא לפי כללי ההלכה (מחלוקת הפוסקים בדרבנן) בלי לגלות את הטעם.
ד. לפסוק לחומרה בלי לגלות שיש על מי לסמוך ולהקל.
השאלה היא מה ראוי לעשות. כוונתי היא זו: השואל סומך על הרב שיאמר לו פסק הלכה. הרב אינו מגלה לו שיש שיטות, שהוא יכול להקל. הוא קובע עבורו שיש להחמיר. האם לא ראוי שהרב יודיע מראש ששיטתו בהלכה היא להחמיר?
האם גם הודעה כזו פוטרת את הרב מאחריות לחומרה?
מה שמונח בשאלתי (הנחת יסוד) זה כך: האם חומרה היא רק מעלה, ולכן הרב רשאי או חייב לפסוק לפי דעתו להחמיר, ולכן השואל חייב ללכת לפי הרב? או שחומרה היא דבר שיש לו מחיר, ועל הרב ליידע את הפונה שהוא ייאלץ לשלם את מחיר הפניה אליו?
ניתן לתקוף את מה שכתבתי בשתי טענות ושתיהן סבירות ומקובלות. האחת היא שהרב פוסק לפי הבנתו שלו ואין הוא חייב ויותר מכך אין לו רשות לעשות אחרת מהבנתו. שנית שאני מכניס לתוך פסיקת ההלכה רעיון חדש או מחודש - וזר - כאילו ההלכה היא ענין של בחירה ומוכנות לשלם מחיר תמורת סוגי פסיקה שונים. מה פתאום? הלכה היא ציות ותו לא, האין זאת?
ובכן, על השאלה האחרונה קל לענות. יש שיסברו שאכן כך הוא, שההלכה היא בירור חובתנו ונעשנה. אבל יתכן שהמצב מורכב יותר. יתכן שהשואל ישאל: לפי מי אתה פוסק? האם התשובה היחידה היא החמרה או שיש גם גישות אחרות?
עד כאן עסקתי במשיב, ועתה אני מעלה הצעה לשואל. אולי כדאי להציג כאן דגם של שואל נבון.
השואל הנבון מגיע אל הרב עם הכנה.
הוא מברר מה הנסיבות שיש להציג בפני הרב. והוא שואל: מותר או אסור? חובה או רשות?
אבל הוא גם מוסיף ושואל: לפי מי? מה מגוון הדעות בתחום? כאשר אתה פוסק לי, לפי מי אתה הולך? האם יש צדדים להקל או להחמיר? האם אני רשאי לבחור? מה מחייב אותי?
רב שיסרב לענות על שאלות אלו, לשואל נבון ו
ירא שמים, אפשר שלא ראוי לפנות אליו.
מדברים אלו שלי אפשר להוציא מסקנות מרחיקות לכת. לזלזל ברבנים, לחשוד בכל תשובה שהיא חומרה, ועוד ועוד. על כן אני מזכיר שוב את התנאי האחרון. הדברים שלי האלו נאמרים בתנאי שהשואל הוא ירא שמים. כלומר, שאכפת לו לעשות את ההלכה במדוייק, אבל רק את ההלכה ולא את החומרה. אני סבור שיש מקום לגישה כזו. יותר מכך, לדעתי זו הגישה הראויה לאדם.
הדיון שלי החל בשאלה על הזכות של הפוסק להחמיר והסתיים בפניה לשואל לדעת לשאול. הכל סובב סביב נקודה אחת יסודית: ההלכה היא חובה, אבל צריך לדעת מה החובה באמת ומה אינו אלא ספק, חומרה, וכל מגוון האפשרויות שאינן התשובה המדוייקת או העולה מכללי ההלכה מן התלמוד, שאינו מחמיר שלא לצורך (לא כמו היום בוודאי).
אסיים בתשובה נוספת שרב עשוי לתת לשואל:
ה. אל תשאל אותי. התשובה שלי תהיה חומרה/קולא ואני מבין שאתה חפץ בתשובה מהסוג ההפוך. פנה אל רב (פלוני) והוא יתן לך תשובה נכונה לפי מה שאתה מחפש וזכותך וחובתך לחפש.
האם לאידך גיסא חובתו של כל רב היא לפתוח או לסיים בתשובותיו בהלכה: פסקי נכתבים מתוך גישה כזו או אחרת, להחמיר או להקל או להיזהר לא להחמיר שלא לצורך, כדי שהשומע והלומד ידעו מה צפוי להם ויבחרו אם להתחייב או שיפנו לחפש פוסק אחר?
